השאלה:
בגליון 146 (לפני שבועיים) כתבת תשובה מעניינת, אנסה לתמצת אותה במילים קצרות.
כשאדם מרגיש הכרת הטוב, זה מחייב אותו. והחיוב הזה – הוא טוב. זה מה שמחבר בין אנשים.
יש בזה גם משהו פחות נעים, כי אף אחד לא אוהב להרגיש חייב; אבל זה נצרך, וזה נכון, ואפשר להכיל את זה בתוך ההרגשה הנעימה הכללית של הכרת הטוב.
אבל כשזה שנתן מצפה לתמורה, אז התחושה הזו מתעצמת מאוד. אתה נותן, והשני לא מרגיש שהוא קיבל בכלל, אלא רק נדרש לתת.
והפיתרון שכתבת הוא להפסיק לצפות. לא להנמיך ציפיות, אלא להוריד אותן לחלוטין.
והשאלה שלי היא, האם זו האמת – שאין ציפיות?
האם נכון לומר שאף אחד לא מצפה מהשני למאומה?
אבקש שתבהיר את הדברים יותר, אם אפשר.
תודה רבה.
והתשובה:
שאלה נכונה, אדייק את הדברים.
אין בית בלי ציפיות. אין אפשרות כזו.
אם היו אומרים לחתן, שכלתו לא צריכה מאומה. היא רק רוצה שיהיה לו טוב, וזהו. היא עצמה 'מסודרת'.
– האם הוא היה רוצה להינשא לה?
ברור שלא.
אתה רוצה לתת, ואתה גם רוצה שהשני יהנה מהנתינה. שזה יהיה לו נעים.
ומהי 'הנאה'?
– השלמת חסר.
כך זה תמיד!
יש לאדם חסר כלשהו, וכשהוא ממלא אותו – הוא נהנה.
אדם שבע, 'מלא' לגמרי, לא רוצה לאכול כלום. גם אם זה יהיה מאוד טעים ומושך.
הבית בנוי על השלמת חוסרים. האחד משלים את חוסריו של השני, והשני מכיר בזה. ונהנה מזה. וכך הם מתחברים.
– אז חייבים שיהיה חסר. וחסר – יוצר ציפיה.
ומצד שני.
כולנו יודעים, שנתינה – מביאה אהבה.
כשאתה נותן, אתה מתחבר. וזה מוליד אצלך אהבה למי שקיבל את הנתינה שלך.
אבל זה חייב להיות מתוך תחושה של – 'אני לא חייב'. אחרת, זו לא נתינה. זו חובה.
נתינה יוצרת אהבה – כשאתה לא חייב.
– רק כשאתה 'מתנדב'. כשאתה עושה את זה מתוך רצון טוב.
ואם אנחנו מרגישים 'באוויר' את הציפיה של השני, אז זה יוצר תחושה של 'אני חייב'.
והחובה הזו – אינה מביאה אהבה.
– אולי יהיה שם 'יראה'; אנחנו נחשוש שלא למלא את ציפיותיו של השני, נחשוש מהתגובה שלו, מהמריבה שזה ייצור. אז אנחנו נעשה את חובתנו.
אבל זה לא יביא אהבה!
אז מה אפשר לעשות?
הפיתרון הוא כזה:
– אנחנו לא חייבים כלום.
אבל – אנחנו חייבים להשתדל.
ובנוסח מדוייק יותר:
– אנחנו חייבים – להתנדב.
יש ציפיות. והן בונות את הבית.
אבל אנחנו צריכים לדעת כיצד להתייחס לציפיות הללו.
מי שמצפים ממנו, צריך לדעת – שהוא לא 'חייב'; אבל הוא יעשה את הכל כדי שלשני יהיה טוב – מתוך תחושת התנדבות.
– והוא חייב לתת. כמה שיותר. אבל רק מתוך חוויה של – 'אני לא חייב'.
ומי שמצפה, צריך לדאוג לכך שהשני לא ירגיש 'חייב'.
זה בצורת הבקשה, זה בחוויה – שיכול להיות שזה לא יקרה, וזה בסדר גמור מצידי.
צריך לצפות.
וצריך גם לבקש. את כל מה שאנחנו רוצים. גם אם זה סתם 'ג'וק' שלי.
אבל מתוך ידיעה ברורה – שזה לא בטוח. שאני לא 'מחייב' את השני בשום דבר.
ומי שישאל – אם הוא לא ירגיש חיוב, אז הוא לא יעשה!
אז אנחנו נשאל אותו:
– האם אתה רוצה שהשני יעשה עבורך מתוך תחושה של 'אני חייב'?
האם אתה מעוניין שהוא יחשוש מהתגובה שלך, שזה מה שיניע אותו לפעולה?
– האם אתה רוצה שהוא יחפש כל דרך להתפטר מהחיוב שלו – כמו שמרגיש כל אחד ש'חייב' לעשות משהו?
ברור שלא.
אז כדאי לנו, שהשני ירגיש שהוא לא חייב.
– שהוא רק חייב – להתנדב.
אגב, כך גם ה' רוצה שנחוש כלפיו. וכמו המשל הידוע על הפסוק 'לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל'.
בהצלחה רבה!
ויישר כח לידידי הרב אברהם יעקבזון שליט"א על ההשתתפות בהגדרת הדברים.
