מי מריבה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (כ, יב)

'לא האמנתם'.

משה נצטווה לדבר אל הסלע. כמו שמדברים אל מישהו חשוב. כמו שפונים אל בת מלך.

והוא לא דיבר. הוא היכה.

לפי דרגתו של משה, היה כאן פגם. באמונה.

– לא מדובר חלילה על חוסר אמונה בשפה שלנו. גם לא בדרגה של 'חוט השערה' כחטאי הצדיקים.

אז מה זה כן?

יש מציאות כזו, שנקראת – 'אמונה'.

והמציאות הזו, היתה צריכה להיפתח. ולקבל. ולהשפיע אל העולם.

ה'אמונה' הזו, נקראת – 'בת מלך'.

– וצריך לדבר אליה. כמו אל בת מלך. לפייס אותה (עי' יהל אור להגר"א שלח קנז ע"א ד"ה ת"ח משה).

וכשזה לא נעשה, והיתה פניה בצורה שונה – הגיע לכאן תוכן אחר. לא אותה 'אמונה' כפי שהיא, אלא באופן אחר לגמרי.

– וכשלא קוראים לה, והיא לא 'באה' – זהו פגם.

לפצח את הקליפה

'לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.

היה אמור להיות כאן משהו, 'לעיני' ישראל.

– זה היה צריך להיות גלוי. וברור. בצורה מפורשת.

והנהגת ה'הכאה', התייחסה לזה כמו אל משהו שצריך 'לפצח'.

– כמו אל אגוז קשה, שצריך להסיר את קליפתו – ולגלות את הפרי שבפנים.

כמו אל משהו מוסתר. חסום.

– ואז באמת מה שהופיע, היה משהו חסום. ומוסתר. כזה שצריך לפצח אותו.

גם בראשית הבריאה היה תהליך דומה.

היה אז ציווי, שיהיה 'עץ פרי עושה פרי'.

– 'טעם העץ – כטעם הפרי'.

וזה לא קרה.

– חיצוניות העץ – אינה ראויה למאכל.

ומי כן ראוי למאכל?

– הפנימיות של העץ.

הפרי, יוצא – 'נולד' – מהפנימיות של העץ. לאחר הרבה 'זיעת אפך' (עיי"ש פקודי רנה ע"ב, במש"כ 'וסוד הזה עמוק').

כעת, צריך תמיד 'להכות'. ולשבור. ולפצח. ולנסות בכח לגלות את הטוב המוסתר.

– כי הטוב – הוא אכן מוסתר. תמיד.

וזהו באמת פגם!

כי התכלית היא – 'לעיני'. שיהיה גלוי.

– שה' יתברך ימלוך כאן – בלי שניאלץ 'לפצח' משהו קשה כדי להתחבר אליו.

לפצח את הסוגיא

כך גם קורה, כשאנו באים 'לפצח' סוגיא בגמרא.

– כל לומד תורה בעיון מכיר את זה.

אתה לומד את הגמרא בפעם הראשונה, מנסה להבין קצת לעומק – ומגלה ששום דבר לא באמת מובן שם.

אתה מנסה שוב, ואז יש לך 'ערמה' של שאלות. וקושיות. וסתירות.

ואז אתה מנסה למצוא את ה'מהלך', את נקודת האמת הפנימית שתיישב את הכל.

והחיפוש הזה – מייגע.

– כאן הוא מקומו של העמל, של ה'כתתו עצמכם על דברי תורה', ושל ה'מקיא חלב שינק משדי אימו עליה' (ברכות סג:).

ואז אתה מגיע למשהו. יש לך רעיון. אולי הכל יסתדר לפי זה.

ולאחר מחשבה מאומצת, הרעיון – נופל. לא מסתבר. או שיש שם איזו מילה שסותרת אותו.

ואז אתה מחפש רעיון חדש.

ופעמים רבות – אתה גם מגיע למשהו. יש 'מהלך'. הכל מסתדר. ומובן.

וכשזה קורה, אנחנו מרגישים את ה'מתוקים מדבש ונופת צופים'. ואת ה'יקרה מפנינים'. ואת ה'כל חפציך לא ישוו בה'.

– אבל עד שזה קורה, יש לנו עבודה רבה. וקשיים רבים. וגם אכזבות רבות.

היתה תקופה קצרה, מאוד קצרה, שזה לא היה ככה.

ה'מתוקים מדבש' – היה מיד. ברגע הראשון.

הכל היה ברור. עד לעומק הסוגיות. לא היה צריך להתייגע כל כך.

– ולא היתה חסרה מתיקות. להיפך. היתה הרבה יותר ממה שיש היום.

אימתי זה היה?

– בזמן הלוחות הראשונות.

וזה באמת היה מאוד קצר. כמה דקות. עד שמשה רבינו שבר אותן.

יתכן שזה אפילו לא קרה בכלל; אבל זו היתה מהותן של הלוחות הראשונות.

– לא היה זה 'אגוז' בקליפתו הקשה. הכל היה גלוי. ונראה. ו'מונגש'. לכל אחד ואחד.

וכל הרוצה – היה בא ונוטל.

אבל הלוחות הראשונות נשברו.

– והכל הפך להיות מוסתר.

הכאב שבחיים החדשים

חֹלֵל אַיָּלוֹת תִּשְׁמֹר (איוב לט, א).

האילה, רחמה – צר.

וכשהיא כורעת ללדת, הוולד לא יכול לצאת. הוא חסום בפנים.

ואז ה' מזמין לה נחש. והוא מכיש אותה.

ההכשה הזו – פותחת את רחמה של האילה. וכך הוולד יוצא.

– היציאה של חיים חדשים לאויר העולם, כרוכה בכאב. בקושי. וזה בלתי אפשרי – עד שהנחש מגיע, ומכיש. ומכאיב.

לא מדובר רק על האילה הגשמית; זה אותו דבר כמו כל הנ"ל.

כדי להגיע למשהו 'טוב' – יש חסימות. וקשיים.

– וצריך לפצח את החסימות. את הקליפות הקשות.

ולפעמים הפיצוח הזה קשה. וגם כואב. וצריך איזה 'נחש' שיעשה את העבודה.

משה רבינו, כשהוא היכה את הסלע, השתמש – במטה שלו.

– לא היה זה מטה רגיל. כידוע.

ופעם, כמה עשרות שנים לפני כן, המטה הזה – נהפך לנחש.

וזו אכן אותה בחינה.

– של פתיחת מעין סתום.

– של פיצוח קליפת האגוז הקשה.

– של כאב, שמרפה את המציאות הקיימת – ומביא לעולם חיים חדשים.

חלקיקי חיים

'וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם'.

הסלע הוכה – פעמים. על ידי המטה.

ואז יצאו 'טיפין'.

– יצאו רק – חלקיקי חיים.

החיים עצמם, לא יצאו עדיין. הם לא גלויים.

ועד היום, כדי להוציא 'חיים' – עלינו להכות. ולהילחם. ולהתאמץ. ולהתגבר. ולהקיא את החלב שינקנו.

וגם אז, לא יוצאים 'חיים'.

– יוצאים רק – חלקיקי חיים. טיפות. מתוך 'ים' החיים הגדול והעצום.

ובכל פעם יש את ההכאות הללו. ולפעמים גם את הכאב. והשבירה. והניפוץ לחתיכות קטנות.

וכל זה – כדי שיצאו החלקיקים הקטנים מאוד הללו.

מזה אנחנו חיים.

– זה כל מה שיש לנו!

גם ברוחניות, בתורה, ביראת שמים.

וגם – בגשמיות.

– כל מה שהמציאות היום מציעה לנו, בכל רובד שהוא, זה רק – 'חלקיקים'. משהו קטן, מזערי, ובלתי נחשב.

אנחנו באמת לא מכירים את המציאות האמיתית. אין לנו השגה בה.

זרע עמלק

אנחנו חיים בדור מיוחד.

מצד אחד, אנחנו בארץ ישראל. מה שלא זכו כל הדורות שלפנינו.

וזו אכן זכות עצומה!

– אל נא ניתן לאלו ש'בחוץ' ליטול אותה מאיתנו.

יש את 'מדינת ישראל'.

– וזהו חטא העגל המודרני. והוא גם בראשות אותם אלו שיצרו את העגל ההוא, הערב רב.

אבל יש את ארץ ישראל.

והמרחק בין שתיהן הוא הכי גדול שאפשר לדמיין.

– עלינו להעריך את המציאות הזו, של הארץ הקדושה. זו שהיא מקומו ונחלתו של ה' יתברך, מלך הארץ.

ומצד שני, יש כאן באמת את מדינת ישראל. והיא 'התנחלה' לצערנו – בארץ הקודש.

והמדינה הזו נראית לפעמים כמו הנחש ההוא. זה שמכיש. שמטיל ארס. שמכאיב עד בלי די.

ולפעמים היא מראה לנו פנים שוחקות. בואו. תשתתפו. אנחנו עם אחד. למה להתבדל.

ואכן, אנחנו באמת עם אחד.

– וזו הבעיה הגדולה.

המאמינים, מכבדי ה' יתברך ותורתו – הם הרוב. הם באמת עם ישראל, עם אחד איתנו.

– לפעמים הם נגררים אחר האחרים; אבל הפנימיות שלהם במקום הנכון. הם יהודים לכל דבר. בניו של ה' יתברך.

אבל יש גם את ה'אחרים'.

– הערב רב.

וחלק מהם הם 'זרע עמלק'.

– עמלק. זה שניסה להשמיד את עם ישראל. זה שהחטיא אותם בעגל. זה שניסה להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד.

והדבר היחיד שמעניין אותם, בפנימיות שלהם, הוא – לנתק את ה'חיים', מהעולם.

למשל:

מדוע משה רבינו היכה את הסלע – וגרם שה'חיים' יצאו רק טיפין טיפין?

– בגלל הערב רב.

אם לא הם – זה לא היה קורה (עי' זוה"ק בראשית כח ע"ב).

אם לא הם, לא היה 'נתק' בין החיים – לעולם שלנו. בין ה'מים חיים' – ל'סלע'.

– אנחנו לא עם אחד איתם!

וכמו שה' ימחה את עמלק – הוא גם ימחה אותם. בקרוב.

בורא – ומלך

ה', הוא המלך שלנו.

מצד אחד – הוא ברא את הכל; ומצד שני, הוא מתגלה – כמלך.

נבאר בקצרה.

ה' הוא בורא. אחד ויחיד. וממלא את הכל.

אבל הוא רצה להתגלות. 'לרדת' אל העולם. שתהיה לו כאן 'דירה' (עי' תנחומא נשא, כד).

– ושתי הבחינות הן אמת. מצד אחד – 'בורא אחד'; ומצד שני, גילוי שלו יתברך בעולם – כמישהו שכביכול זקוק ל'דירה'.

אז הוא התגלה.

והגילוי היה – ב'צורת אדם'. כמו איש ואשה.

האשה, בשורשה, היא 'אחד' עם בעלה. 'מאיש לוקחה זאת'.

אבל ברובד הגלוי, בו הם מתגלים כשנים – היא ה'מקום' שלו. בה הוא שוכן.

– האשה – היא ה'בית' של בעלה.

כך גם ב'צורת אדם' העליונה, באופן בו הוא מתגלה.

יש 'קודשא בריך הוא', ה'איש'; ויש 'שכינה' – ה'אשה'.

ה'שכינה', היא ה'מקום' של קודשא בריך הוא. היא ה'בית' שלו.

ובאופן אחר:

מלך, צריך שתהיה לו 'מלכות'.

המלכות מתבטאת ברצון העם, ב'מקום' שהם נותנים לו בליבם; וגם בארץ בה חיים המלך והעם.

– כשהמלך רוצה להופיע במדינה, ולמלוך על העם – הוא צריך את העם. שיתן לו מקום. שיקבל אותו למלך. שימליך אותו.

וזו ה'מלכות' שלו.

אחרת – הוא לא יוכל להיות מלך.

– מלכות – היא ה'מקום' של המלך. כך הוא יכול לבוא, לשכון בתוך עמו – ולמלוך.

וכך אנחנו גם מגדירים את האשה – כ'מקום' של בעלה; כ'מלכות' שלו.

וגם השכינה – היא מידת מלכותו יתברך.

ומעתה.

השכינה, ניתנה לנו. היא בקרבנו.

– ה'מקום' שלו יתברך בעולם – הוא אצלנו. בקרב כל יהודי ויהודי.

וצריך גם ארץ. מקום פיזי.

– ארץ ישראל.

נמצא, שעם ישראל, בארץ ישראל, כשהם ממליכים את ה' יתברך – אז הוא בא. ומולך. ומשפיע. ומתחבר.

– וזו תכלית הבריאה.

טיפות של חיים

מה זה 'חיים'?

– משהו שנובע. שמתגבר מעצמו. שזורם קדימה בכח. שמפעיל את הכל.

חיים – זה כל הטוב שיש במציאות, והרבה הרבה יותר ממנו.

נצטווינו לבחור – בחיים. 'ובחרת בחיים' (דברים ל, יט).

ושם, בפסוק הבא, כתוב מהם החיים הללו:

– 'לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ… כִּי הוּא חַיֶּיךָ'.

'הוא' – ה' יתברך – 'חייך'.

– כעת יש לנו רק 'טיפין' ממנו. מהחיבור אליו. מהחיבור שלו אלינו.

ומי רוצה בחיבור הזה?

– ה' יתברך בעצמו. כביכול.

כי ה' יתברך – רוצה להופיע ולהתגלות, כמלך – בארץ. בדירה שלו. במקום שלו.

'אמונה', נקראת גם – 'מלכות'.

וכשמשה היכה בסלע, זה היה 'לא האמנתם בי'.

– היתה שם השכינה. המלכות של ה' יתברך.

ומה שמשה היה צריך לעשות – זה להביא את ה'מים חיים', את קודשא בריך הוא – לשכינה הקדושה.

– לחבר את המלך, למלכותו.

וזה בדיבור. בשפה יפה. כמו שמדברים ל'מלכות'.

אבל משה רבינו היכה.

– זו לא השפה של המלכות.

ואז התגלתה בחינה יותר נמוכה מהמלכות. ובה יש עדין 'טוב ורע'. וצריך 'לפצח' את הרע, כדי להגיע אל הטוב.

ה' יתברך רצה להתחבר ל'מלכות' שלו, ולהשפיע בה 'מים חיים'. כמו שהוא 'נתאוה' בבריאת העולם, שתהיה לו 'דירה בתחתונים'.

וזה לא קרה כראוי.

ויש רק – 'טיפין' של חיים.

– וה' עדיין מחכה שזה יקרה.

משה רבינו וארץ ישראל

משה רבנו היה מוסר התורה.

הוא היה זה שהתורה עברה דרכו, וניתנה – לעם ישראל.

– הוא לא היה 'שליח' בעלמא. זה היה 'בו'.

התורה, היא קודשא בריך הוא. היא שמו הגדול יתברך.

ואם מוסר התורה היה מדבר אל הסלע – אל השכינה ששרתה שם, היה יכול להיות כאן חיבור של קודשא בריך הוא ושכינתיה.

וזה לא קרה. בגלל הערב רב.

ואז נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל.

– זו היתה תוצאה של ההכאה בסלע.

משה רבינו כבר נמצא בקרב עם ישראל; ועל ידי זה התורה – נמסרת לנו, וקודשא בריך הוא מחובר לעם ישראל.

אבל מלכות ה' אינה יכולה לצאת אל הפועל, כל עוד אין את המקום הפיזי – ארץ ישראל.

ואם משה היה נכנס לכאן, היה זה חיבור שלם.

– משה – התורה, קודשא בריך הוא; עם ישראל – השכינה שבקרבם; וארץ ישראל, ה'בית' בו מתבטא בפועל החיבור הזה.

וזה לא קרה.

עם ישראל – נמצאים; והם בארץ ישראל.

– אבל קודשא בריך הוא – לא מתחבר לכאן.

ואין כאן מים חיים.

– ותכלית הבריאה – רחוקה.

המלחמה שלנו

אנחנו כעת בעיצומה של מלחמה.

– 'אנחנו', אלו לומדי התורה.

אבל זה לא רק אנחנו.

– זה כל עם ישראל.

זה כל אלו שהשכינה ניתנה להם; שמלכות ה' בקרבם.

– אלו שמסוגלים להפעיל אותה, ולתת 'מקום' לה' יתברך – להופיע, ולמלוך.

עמלק, נלחם כנגד גילוי המלכות.

– כנגד השפעת ה'מים חיים'.

– כנגד גילוי ה' יתברך בעולם.

– כנגד – החיבור של קודשא בריך הוא, ושכינתיה – בקרב עם ישראל, בארץ ישראל.

וכחלק מהמלחמה הזו שלו, הוא גם נלחם – בציבור לומדי התורה.

יתכן, שזו בחינת ה'נחש' הזה. מה שצריך להכות, ולשבר, כדי שה'מים חיים' יבואו ויפכו כאן.

אבל מאחר ואנחנו בארץ ישראל, והשכינה בקרבנו – יש לנו דרך אחרת. נכונה יותר. שורשית יותר. אמיתית יותר.

והיא –

– להתחיל – 'לדבר'. ולהזמין את קודשא בריך הוא לכאן.

דהיינו:

להבין – מה זה 'קודשא בריך הוא'.

ומה זה 'שכינה'.

ומה זה 'מידת מלכותו'.

להבין, את ההבדלים הגדולים מאוד – בין התגלותו כ'בורא', להתגלותו כ'מלך'.

כי הידיעה שהוא 'בורא', ומנהל, ומוביל את העולם לתכליתו – אינה מספקת.

– את זה יודעים גם בני ישמעאל. והם מאמינים בזה באמונה שלמה.

לנו יש שכינה. והיא בקרבנו.

והיא – מידת מלכותו.

ומלך, זה לא 'בורא'. זה משהו אחר לגמרי.

– זה אותו אחד; אבל הוא מתבטא בצורה שונה מאוד!

ואם אנחנו מתייחסים אליו רק כבורא – אנחנו לא באמת ממליכים אותו!

זה ההבדל בינינו לבין הגויים.

– זה פסוק מפורש (שמות לג, טז):

'וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'.

כיצד 'ונפלינו' אני ועמך?

– כיצד נהיה שונים מהגויים?

'בלכתך עימנו'.

– כשאתה – בקרבנו.

וכשנבין את האמור, נוכל גם 'להזמין' אותו באמת.

– וזה מה שיפתור את הבעיה מהשורש.

וזו גם התכלית שהוא רוצה כאן.

ה' יזכנו.