השאלה:
אנחנו נשואים בערך עשרים שנה.
יש לנו בת מתבגרת, יראת שמים, המקפידה ב"ה על קלה כחמורה.
בשבוע שעבר היא שאלה את בעלי שאלה בהלכה. בתחילה בעלי ענה לה, וכשהיא ניסתה להבין יותר מה עליה לעשות, הוא אמר לה – אני לא יודע. ובזה הסתיימה השיחה ביניהם.
זה הפריע לי. לא רציתי שהיא תישאר בלי תשובה. אני זוכרת את עצמי מהגיל הזה, כל ספק בהלכה שלא ידעתי (ולא יכולתי לברר), יצר אצלי חוסר איזון.
לא הגבתי באותו הרגע, ורק לאחר מכן ביקשתי מבעלי שינסה לענות לה תשובה. או שישאל רב, או שיבדוק בצורה אחרת שתיראה לו.
בעלי לא אהב את מה שאמרתי לו. הוא אמר לי שנדבר על זה בפעם אחרת, וכפי שאני מכירה אותו, זו תגובתו כשמשהו מפריע לו.
אני מאוד רוצה שהילדה תהיה רגועה, ולא יודעת איך לעשות את זה. ובעלי לא משתף פעולה וכנ"ל.
מה ניתן לעשות.
והתשובה:
עוד לפני התשובה.
את זוכרת את עצמך בגיל ההתבגרות. ואצלך ספקות יצרו חוסר איזון.
ומזה את 'משליכה' על ביתך, שאולי גם אצלה זה כך.
– זה ממש לא מחוייב המציאות. אדם יכול להיות בספק, ולהישאר מאוזן. זה לא תלוי האחד בשני.
הנפש שלנו מסוגלת להכיל ספק אחד או שנים. וגם יותר.
– ה'איזון' שלנו לא תלוי בזה.
ולפעמים כשאנחנו זוכרים משהו שארע לנו, ומשדרים שכך זה גם אצל הילדים – הילדים עלולים חלילה 'לאמץ' את זה. גם אם אצלם זה לא קיים כעת בכלל.
התגובה הרגועה שלנו, היא זו שבכוחה ליצור את השלווה הנפשית שלהם.
ומצד שני.
מה שיוצר לאדם ביטחון ורוגע, זה דמות של 'אבא'.
כשהאבא הוא דמות חיובית בחיי הילד, והוא יוצר גבולות נכונים, ובאופן הנכון, אז הילד מרגיש במקום בטוח. וזה גם ילווה אותו כשיגדל.
ואם קורה יותר מידי שהאבא 'לא יודע', וחסר אונים, זה עלול ליצור אצל הילד חוסר שלווה. וגם לשלום בית זה לא טוב.
אז אם זה רק מידי פעם, זה בסדר גמור. אנחנו לא מחוייבים לדעת הכל. אבל אם זה קורה הרבה, כדאי באמת לנסות לעבוד על זה.
עד כאן בנושא החינוכי.
וכעת לשאלתך. 'בעלי לא אהב את מה שאמרתי לו'.
הוא לא 'לא אהב את מה שאמרת'.
– הוא לא אהב – את 'איך' שאמרת.
אנסה להסביר.
התוכן של מה שאמרת לו הוא ב'סיכון גבוה' לפגיעה בכבודו.
עצם העובדה שהוא לא יודע, עלולה ליצור אצלו תחושה לא נעימה. זה חוסר אונים מסויים, וזה פוגע בגבריות שלו. ובפרט כשזה כלפי הבת שלו.
כעת את מבקשת ממנו שישאל רב.
מה זה משדר לו?
– אתה הרי לא יודע. ויש רב, שהוא כן יודע. תשאל אותו.
את מדגישה לו – שיש מישהו חכם ממנו.
וזה מעצים את ה'לא יודע'. את החוסר אונים. וזה גם יוצר אצלו תחושה שאשתו לא מכבדת אותו. שבעיניה הוא לא הכי חכם והכי יודע.
וכל אחד צריך לשדר לשני – שהוא 'הכי'. בפרט במה שנוגע לעצם האישיות שלו, ל'גבריות' שלו. וכדלעיל.
את יכולה לבקש ממנו לשאול.
– אנחנו בדרך כלל אומרים את מה שמפריע לנו. את מה שאנחנו רוצים שיהיה. לא 'שומרים בפנים'.
אבל צריך לדעת כיצד לומר את הדברים.
עליך להתחיל במחמאה. דברי על מה שהוא כן ענה לה, איך אתה תמיד יודע הכל. איזה למדן אתה.
אבל, אם תוכל לבדוק גם את מה שהיא שאלה בסוף, זה מאוד ירגיע אותי. קצת מלחיץ אותי לדעת שהדברים לא ברורים לה.
– דברי על עצמך. על התחושות שלך. לא על מה ש'הוא צריך לעשות'.
וכל זה חייב להיות מתוך אווירה כללית בבית של הערכה וכבוד לבעלך.
– כי אם הזמן היחיד שבו מישהו מעניק מחמאות לבן הזוג שלו הוא כשהוא רוצה ממנו משהו, זה לא תקין בכלל.
כשיש חוויה כללית של כבוד והערכה, אפשר גם לבקש דברים כאלו. זה נכנס בתוך ה'אוירה' של ההערכה והכבוד, ומתפרש בצורה חיובית.
כך בעלך לא יקבל את הרושם שאת לא מעריכה אותו, והוא ישתף פעולה איתך.
– ואם הוא באמת חסר אונים ו'לא יודע'?
אם כך, עליך לדעת – שבכוחך לשנות את זה.
– וכיצד?
כשתגלי הערכה מרובה למה שהוא כן יודע, הוא יקבל ביטחון עצמי. ואז הוא יצליח 'לדעת', וללמד, ולשדר ביטחון לכל בני הבית. וגם לך עצמך.
וכפי שכתבה אשה חכמה אחת (מ. הול):
– אשה בונה – ונשענת.
היא בונה את בעלה. ואז נשענת עליו. על האדם החזק שהיא בנתה במו ידיה. באמרי פיה. בהתנהגותה.
בהצלחה רבה!
