בני ארץ ישראל

אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (יא, יב)

ה' 'דורש' את ארץ ישראל, תמיד.

– וגם אנחנו צריכים 'לדרוש' אותה.

וכך כתוב בפסוק (ירמיהו ל, יז):

'כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ'.

– אין לה 'דורש'.

וחז"ל לומדים מכאן, שצריך לדרוש אותה (סוכה מא., ר"ה ל.).

שם, להלכה, מדובר על זכר למקדש בענייני ארבעת המינים. אבל החיוב הזה חל גם על כל החיים שלנו (עי' מס"י פי"ט).

וכך אנחנו דורשים – את ה'ארץ'. את ארץ ישראל.

– יש משהו בארץ הזו עצמה. במקום הזה. באדמה הזו.

יש כאן משמעות עמוקה, תוכן עמוק, שאין בשום מקום אחר.

ועלינו לדרוש אותו. תמיד.

– ולא רק בימי האבלות הקשים שעברו עלינו.

הויכוח הגדול

זה עתה היה 'תשעה באב'.

כולנו 'עברנו' איכשהו על יד התאריך הזה. וכנראה משהו ממנו גם נגע בנו.

וביום הזה, נצטווינו לשבת ולהתאבל.

– וכיצד מתאבלים?

יש הרבה 'לא'. לא לאכול, לא לשתות, לא לשבת על כסא.

אבל מה עושים בפועל?

– קוראים את מגילת איכה.

זה הספר שניתן לנו מה' יתברך למטרה הזו. להתאבל.

ועל האופן בו הספר הזה מוביל אותנו להתאבל, יש ויכוח גדול.

– ומיהם המתווכחים?

בני ארץ הקודש, כנגד בני חוץ לארץ.

והם מתווכחים על המגילה. על שייכותה.

בני חוץ לארץ אומרים – לנו יאה להספיד. אנחנו ראויים לקרוא את מגילת איכה, וגם לפרש אותה.

ובני ארץ ישראל אינם מסכימים. רק לנו מתאים להספיד. ולקרוא. ולפרש.

הויכוח הוא לא רק למי זה 'מתאים', אלא יותר מכך:

– למי בכלל ה' שלח את המגילה הזו.

בני ארץ ישראל טוענים – ה' שלח אותה אלינו. לא אליכם.

הויכוח הזה מתואר בפרוטרוט בדברי חז"ל (זוה"ק תחילת איכה).

ומה ש'מונח' בויכוח, לכאורה, זו המהות של 'איכה'. וגם ההבדל הגדול מאוד, שיש בין 'בני ארעא קדישא' – לבני 'בבל'.

מגילת איכה

מה כתוב במגילת איכה?

כתוב שם, שירושלים – חרבה.

והיא היתה כלילת יופי. משוש לכל הארץ. היה שם אושר כה רב, ועתה הכל התהפך.

וה'היפוך' הזה, היה הכי קיצוני שאפשר לתאר. מהמקום היפה ביותר, והשמח ביותר, והעשיר ביותר – לתהומות של עצב. ולעניות שאין לתארה. ולנהרות של דם.

מהמקום המכובד ביותר, הפכה ירושלים למשל ולשנינה. ליושבת בדד. היתה כאלמנה. היתה למס.

ולהכל יש סיבה. חטא חטאה ירושלים. על כן לנידה היתה.

ומיהו זה שטבח, והחריב, והיכה?

– ה' יתברך.

והסיבה היא – החטא. 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא'. 'מחטאות נביאיה, עונות כהניה, השופכים בקרבה דם צדיקים'.

– 'מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו'.

והכל במידה. לפי החטא ממש, וברחמים רבים.

ומה יש לנו לעשות?

– נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד ה'.

בהתחלה – זה לא יצליח לנו. 'סכות בענן לך מעבור תפילה'.

אבל בהמשך, בסופו של תהליך, ה' יסלח לנו.

– 'תם עונך בת ציון, לא יוסיף להגלותך'.

ואנחנו מסיימים בתקוה הזו:

– 'השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם'.

במושגים הקטנים שלנו, זה בערך מה שכתוב במגילת איכה. במשמעות הפשוטה ביותר של המילים.

– אבל זה רק צד אחד בויכוח הנ"ל.

לראות את השני

מה בני בבל טוענים?

– לנו מתאים להספיד. המגילה שייכת לנו.

וכל כך למה?

– כי אנחנו התפזרנו בין הגויים.

ואנחנו דומים לעובדי עבודה זרה ממש!

ומדוע?

– כי אנחנו דרים בחוץ לארץ. והמצב שם הוא – 'כמי שאין לו אלוק' (כתובות קי:, ועי' זוה"ק שם).

אנחנו אלו שקיבלנו את המכה הגדולה. גורשנו. התפזרנו.

ובמידה מסויימת – אנחנו לא עובדי ה' כעת!

קיבלנו עונש גדול, ואנחנו סובלים אותו הכי הרבה. ואם אנחנו נקונן – זה יהיה הכי מתאים.

ומה טוענים בני ארץ הקודש?

– שהמגילה ניתנה להם. שבני בבל אינם יודעים לפרשה כראוי.

והם משיבים לבני בבל:

– אתם יכולים לבכות על עצמכם. על השבר הגדול שלכם.

אתם יצאתם מאור – לחושך.

ובחושך הזה, אתם יכולים לראות את עצמכם. את הכאב שלכם. את החסר שלכם בגשמיות. ברוחניות.

– כך מהותו של חושך. אי אפשר לראות את השני. אפשר רק להרגיש את עצמי, כי לזה לא צריך אור מיוחד.

והאמת היא, שיש כאן 'שני'.

– ורק בני ארץ ישראל מסוגלים 'לראות' אותו.

יניקה מ'אמא'

אומרים בני ארץ ישראל:

אנחנו, בני השכינה. אנחנו מבני ביתה.

ושוב, אתם – בני חוץ לארץ – אינכם נקראים 'בני השכינה'.

– אתם יהודים. לכל דבר וענין.

אבל אתם בסוג של 'המתנה'. כמו 'מצב שינה' כזה.

– אתם לא חיים את האמת כפי שהיא. הלא אתם דומים 'כמי שאין לו אלוק'.

ואנחנו, בני ארץ ישראל, גם לאחר שחרב הבית – אנחנו בני השכינה.

– יש לנו 'מושגים' אחרים לגמרי. וגם מהות אחרת לגמרי.

למשל:

אנחנו, מרגישים יתומים. בלי אבא. בלי אמא.

בימי ה'בית', היינו קרובים מאוד לאמא. לשכינה הקדושה.

והיא – היתה 'מניקה' אותנו. בכל יום.

– מישהו מסוגל להבין את המילים הללו?

'לינוק' מהשכינה הקדושה!

והיינו מקבלים – על ידי היניקה הזו – את ה'שפירו דילה'.

– את הדברים הכי טובים ויפים שלה!

הנקה, בעולם שלנו, היא דבר מופלא.

האמא מחבקת את תינוקה. מאמצת אותו אל חיקה החמים. האוהב. המכיל. המגונן.

– והחיבוק הזה, רק הוא – 'מניק' את התינוק בשמחה, באושר, ברוגע, בשלווה, ובחוסן נפשי לכל החיים. כך ידוע.

ההנקה עצמה מכילה מזון טעים מאוד. 'כל זמן שהתינוק ממשמש בו – מוצא בו טעם' (עירובין נד:).

וזה גם מזין ובריא מאוד. כל מה שינסו חוקרי הבריאות למיניהם ללמד אותנו לאכול במשך החיים, לא ישווה לבריאות הטבעית שמקבל התינוק היונק.

וזה חוץ מהעובדה שבהנקה יש מאות נוגדני מחלות.

– ומי שיחפש לדעת עוד, ימצא. הנקה היא באמת דבר מופלא, שמקיף את הגוף והנפש של התינוק – ונותן לו את כל צרכיו ממש.

ובזמן הבית, כך אומרים בני ארץ הקודש, השכינה – היתה 'מניקה' אותנו.

– וזה מהכי 'טוב' ו'יפה' שלה!

מה קיבלנו שם?

– כנראה את כל הנ"ל. ברוחניות. ובגשמיות. והרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים לדמיין.

אגב, כנראה שהיו שם 'נוגדני' חטאים. מי שהיה 'מותקף' על ידי היצר, היה יכול לרוץ לקבל איזו 'הנקה'. וזה היה מספק אותו לגמרי. וברווח.

וכמה שננסה להסביר, לא נצליח 'לגעת' בזה. זה הרבה מעבר למושגים שלנו.

– אפילו בני חוץ לארץ דאז, אלו שהיו שם לפני דקה, לא היו מסוגלים להבין את זה.

האמא המגוננת

בני ארץ ישראל ממשיכים בתיאור.

השכינה, האמא, היתה מנחמת אותנו. ומדברת על ליבנו. בדיוק כמו שהאמא מנחמת את בנה.

– בדיוק כמו שהיא מערסלת אותו בזרועותיה, ומרעיפה עליו חום, אהבה, ותנחומים.

וכש'אבא' היה כועס, והיה רוצה להלקות אותנו, אז אמא היתה נכנסת תחתינו. כדי להגן עלינו. והיא היתה מקבלת את הצער הזה.

יתכן לבאר.

אדם כועס על חברו. כעס מוצדק. והוא רוצה לנקום בו. 'להראות לו'.

וכשהוא בא לבצע את זממו, הוא מגלה – שאמא שלו, נמצאת אצל החבר. אם הוא ינקום בו – גם היא תסבול.

וזה גורם לו לחזור בו. הוא לא הולך לצער את אימו בשום אופן.

כך גם אצל עם ישראל.

הקדוש ברוך הוא – כועס עלינו. וזה תמיד מוצדק.

והוא 'א–ל קנוא ונוקם'. ורוצה להכות אותנו.

ואז הוא רואה, שהשכינה הקדושה – 'רעייתו' שלו – נמצאת איתנו. בקרבנו. ו'כשאדם מישראל מצטער, שכינה מה לשון אומרת – קלני מראשי, קלני מזרועי'.

– היא תסבול איתנו ביחד.

וכך הוא חוזר בו. ולא מכה אותנו. וסולח לעווננו ברחמיו המרובים.

אבל לפעמים הוא כן מכה. אין ברירה. ואז היא זו שסובלת איתנו ביחד. 'קלני'.

זו השכינה הקדושה. ה'אמא' האוהבת כל כך, שלנו.

– את כל זה, רק בני ארץ הקודש מבינים. כך משמע בחז"ל במפורש (שם).

לנשק את העפר

אנחנו, בני ארץ ישראל, כמו תינוק קטן שמחפש את אימו.

הוא רוצה לינוק ממנה.

הוא רוצה – שהיא תרים אותו בידיה ותחבק אותו. ותנחם אותו.

הוא רוצה, שהיא – באהבתה הגדולה – תגונן עליו. ותקל מעליו את הכאב. כמו שהיא תמיד עשתה.

– והוא לא מוצא אותה.

הוא מחפש אותה בחדרה, והיא לא שם. והחדר עצמו – חרב.

הוא הולך למיטה שלה, לכסא שלה, והיא לא שם. וגם המיטה והכסא עצמם – נפלו.

והוא ממשיך לחפש. בכל המקומות בהם היא נמצאת תמיד. והוא שואל את כולם איפה אמא. ואף אחד לא יודע.

ואיפה היא באמת?

– על ה'גג'. במקום בו אין לו אפשרות להגיע. 'מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות' (עיי"ש).

ושם היא עצמה בוכה. ומקוננת. ומיללת.

והוא בוכה כנגדה. איפה אמא שלי. לאן הלכת. למה את לא כאן, איתי.

ואז הוא הולך ומנשק את העפר עליו היא היתה פוסעת. ומנשק את בית מושבה החרב. ואת כותלי ההיכל בו היא היתה איתו אז. בימים הטובים ההם.

אומרים בני ארץ ישראל – אנחנו נבכה. ולא נפסיק לבכות. הרי אנחנו חווים את הצער הזה בכל יום.

ה'אבא'

ומה קורה עם 'אבא'?

– גם הוא – בוכה (עיי"ש).

הוא עלה למקום גבוה ונסתר. 'למה ה' תעמוד ברחוק'.

ומדוע הוא עלה לשם?

– מפני עוונותיהם של ישראל.

וכשהוא רחוק, אז ה'צד השני' – הס"א – מרים את ראשו.

הצד השני הזה, עצם מהותו היא – מהומה. ומבוכה. ומבוסה. כך הוא נקרא.

והוא נכנס, עם כל ה'מהומה' שלו, אל ה'בית' של הקדוש ברוך הוא, ה'אבא'.

ושם הוא משחית אותו. ומטמא אותו. ומשבר והורס אותו.

– זה מה שהוא יודע לעשות. זו מהותו.

ולאחר החורבן הגדול, הקדוש ברוך הוא יורד מהמקום הנסתר הנ"ל לראות את מה שארע.

הוא שואל – כביכול – היכן הוא ה'בית', ומגלה שהוא נחרב.

הוא מחפש את רעייתו, את ה'אמא' אהובת נפשו, ורואה שהיא ברחה. היא לא ב'בית'.

ואז הוא יתברך, כביכול, בוכה. בכיה אחר בכיה. זעקה אחר זעקה.

ואת כל זה, בני ארץ ישראל יודעים.

– ובני חוץ לארץ – אינם יודעים.

וכך, בני ארץ ישראל, מפרשים את מגילת איכה – לגמרי אחרת.

יש אבא. ויש אמא. ואנחנו הבנים.

והמשפחה הזו היתה מאוחדת, ב'בית' שלה.

ואז הבנים חטאו.

והתוצאה היא – שכולם נתרחקו זה מזה. אבא מאמא, והילדים משניהם.

האהבה, הכה גדולה, גררה אחריה קנאה. והקנאה הזו קשה כשאול. וכל הסבל של ה'משפחה' הזו – על כל חלקיה – הוא כתוצאה מזה.

ורק כאן, בארץ ישראל, אפשר לפרש את כל מגילת איכה – על הדבר הזה. על הכאב הזה. על הפירוד הזה. על הקנאה הזו.

לחיות עם השכינה

בתשעה באב, אנחנו מתאבלים.

ויש את ההלכות של האבלות. אסור לנו חמישה דברים:

– אכילה, שתיה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה.

לאחר חורבן הבית, היו 'פרושים' שרצו להתנזר מבשר ויין.

והסיבה – כי את הבשר היו מקריבים בבית המקדש. ואת היין היו מנסכים שם. איך אפשר לאכול ולשתות כשכל זה חסר לשכינה.

רבי יהושע הוכיח להם שזה בלתי אפשרי. כי אם תעשו כך – אז גם אל תאכלו לחם, כי אין מנחות. וגם לא פירות, כי אין ביכורים. וגם לא מים – כי אין ניסוך המים.

– ה' רוצה שנחיה. שנשמר את הגחלת.

אז בכל השנה, אנחנו לא ממש 'עם השכינה'. גם בארץ ישראל.

לה, אין בשר. ויין. ופירות. ולחם. ומים.

– ולנו – יש.

אבל ביום אחד בשנה, אנחנו ממש איתה.

הרי לה – אין אכילה. ושתיה. וסיכה. וכו'.

– היא לא מקבלת את כל הנ"ל מקודשא בריך הוא (עי' שעה"כ, יו"כ, דרוש א בתחילתו). הרי המשפחה – לא מחוברת.

ובתשעה באב, אנחנו מתאחדים איתה ממש. יושבים איתה לארץ, מקוננים איתה. לא אוכלים – איתה. לא שותים, איתה.

ושוב, זה רק – בארץ ישראל.

– רק כאן היא באמת נמצאת. רק כאן אפשר להיות 'איתה'.

משפחה

מה זה 'בני ארץ ישראל'?

ארץ ישראל, היא משכן השכינה הקדושה. גם בזמן הגלות.

– הלא 'שכינה לא זזה' מכאן (עי' מד"ר ואתחנן, ד"ה ואתחנן אל ה' מהו שיכנס. וע"ע יל"ש מיכה תקנב ד).

וזה לא רק 'מקום' בעלמא. זו מהות.

– כל 'מקום' של דבר, חייב להיות בעל מהות השייכת לדבר. אחרת הוא לא יוכל להיות 'מקום' שלו.

ולא לחינם אמרו חז"ל (הובא לעיל), ש'כל הדר בחוץ לארץ – דומה כמי שאין לו אלוק' (ועי' זוה"ק יתרו עט ע"ב).

ומי שרוצה לראות את השכינה בעולם הזה, זה אפשרי רק – בארץ ישראל (עי' יל"ש תהלים רמז תתסב בסופו).

ארץ ישראל, היא נחלת ה'. מיוחדת לשמו. וכל הארצות האחרות – ניתנו לשרים ולמושלים (עי' רמב"ן ויקרא יח, כה. וע"ע בדרשתו לר"ה).

– הדרים בארץ ישראל, נמצאים בעולם אחר ממש.

ורק כאן, בארץ הקדושה, אפשר לעבוד את ה' באמת. באופן הנכון.

בחוץ לארץ – אפשר לחשוב על עצמנו. על החטאים שלנו, ועל הקושי שלנו לקבל את השכר המובטח.

וגם על העונש הגדול שהיה. ושעדין.

– שכר – ועונש.

אבל בארץ ישראל, מדובר על משהו אחר לגמרי.

– משפחה. אהבה. קשר. חיבור.

מדובר – על יחוד קודשא בריך הוא, ה'אבא', ושכינתיה. ה'אמא'.

– והחסר של זה, הוא הדבר הכי כואב שיתכן.

לחיות בארץ הקודש

ועתה, נשאל את עצמנו:

– האם אנחנו אכן 'בני ארץ ישראל'?

האם זכינו לחיות באמת ב'ארעא קדישא'?

אז מי שדר כאן, יכול להיות 'כמי שיש לו אלוק'. ולראות את השכינה. ולהיות חלק מה'משפחה' הזו.

– הוא 'יכול'.

והוא גם יכול שלא.

לפני כמה עשרות שנים, ה' הביא לכאן את עמו.

– אי אפשר לעצום עינים. אנחנו כאן, וזה לא ארע אלפי שנים.

ה', מביא אותנו ל'מקום' שלו.

אבל האם באמת אנחנו חיים בארץ ישראל?

– זו כבר הבחירה שלנו.

ומה ה' רצה בכך שהוא הביא אותנו לכאן?

– אנחנו לא יכולים לדעת. אין לנו נביאים.

אבל רבותינו לימדו אותנו על מהותה של ארץ ישראל.

ואנחנו יודעים – שהשכינה כאן.

ואם הוא הביא אותנו, אז דבר אחד ברור – עלינו להתייחס אל השכינה שנמצאת כאן. עלינו להכניס את עצמנו בחזרה ל'משפחה' הזו.

ויתכן, שזה המבחן שלנו.

אם אנחנו בוכים על עצמנו, ועל העולם הבא שלנו, אז עדיין נותר בנו ה'בני חוץ לארץ'. לא באמת 'עלינו' לכאן.

ואם אנחנו מודעים לתוכן העמוק של הארץ, ויודעים להתייחס ל'משפחה' שלנו – אז אנחנו מבני ארץ ישראל.

– בדיוק כמו בני ארץ ישראל דאז. אלו שהתאבלו לא על עצמם, אלא על הפירוד. על צער השכינה. על צערו של קודשא בריך הוא.

וזה מה שיכול לאחד מחדש את המשפחה. ה'דעת' הזו שלנו.

וזו עבודה של כל השנה. לא רק בתשעה באב.

ה' יזכנו!