צדק צדק תרדוף

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ (טז, כ)

עלינו 'לרדוף' אחר הצדק.

וכשאנחנו עושים זאת, אז התוצאה היא – 'תחיה'. וגם 'וירשת את הארץ'.

אומרים חז"ל (מובא ברמב"ן כאן):

'אם תדין עצמך, תחיה. אם לאו, הוא ידין עליך, ותקים בעל כרחך'.

דהיינו:

יש לנו שתי אפשרויות. או שנדון את עצמנו, או ש'הוא ידין עליך'.

ויש הבדל גדול מאוד בין שני הדינים הללו (עי' דחו"מ ג, צד).

אם 'מלמעלה' דנים את האדם, אז זה לפי מידותיו יתברך. לפי הקריטריונים – הגבוהים מאוד – של 'מעלה'.

ואם האדם דן את עצמו, אז זה לפי כוחותיו שלו. לפי מה שהוא מסוגל לעשות (עיי"ש).

ואפילו כשהאדם רק 'בא' ליטהר, אז עצם זה שהוא 'בוחר' בה' יתברך – יוצר 'מידה כנגד מידה', שה' יתברך בוחר גם בו.

כשאדם עושה כאן 'משהו', התקדמות קטנה, או רק בחירה להתקדם – זה ה'צדק' שלמטה. הוא 'דן' את עצמו.

וכך הוא פטור מהדין העמוק, הקשה, מה'מי יחיה ומי ימות' – של מעלה.

אלול

חודש הרחמים והסליחות. בפתח. וכבר הוא נכנס.

'מלפנים כאשר ידעתי כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדוש אלול' (אור ישראל, תחילת איגרת יד).

פלצות. יראה.

וכבר אז, בזמנו של ר' ישראל, הפלצות והיראה הללו – כמעט נעלמו.

– 'לפי הראות אשר חרדת האלול כמעט נכבתה ר"ל' (שם, בהמשך).

כל זה היה – 'מלפנים'. קודם ימיו של מייסד שיטת המוסר.

ומה שהוא מנסה לעשות במכתבו שם, זה לעורר את החרדה הזו בחזרה.

מדובר על לפני קרוב למאתים שנה.

– האם משהו השתנה בנו?

לכאורה כן. יש 'ירידת הדורות' דרסטית. ובכל תקופה – זה מעמיק עוד יותר.

וכעת – האם אנחנו יכולים לומר שכל זה לא שייך היום?

האם מותר לנו לחשוב שדברי ר' ישראל לא מתאימים לדור שלנו?

כנראה שאין בנו מספיק כח לומר כך.

– 'אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין' (מגילה ב. ועוד).

וגם אם לא מדובר ב'בית דין', הסברא – שייכת גם כאן. אין לנו היכולת להשיג את קצה דעתם של דורות קודמים.

אבל.

לר' ישראל, היתה מטרה. היראה והחרדה לא היו היעד. הם היו האמצעי.

– 'החרדה הלזו נשאה פריה – להתקרב לעבודתו ית"ש'.

היתה מטרה ברורה:

– 'להתקרב'.

זה היה ה'פרי'. התכלית של הכל.

ואת זה עלינו לבחון.

כי יש יראה, שמקרבת. ומועילה. ומפעילה.

ויש יראה – שמעציבה. ומייאשת. ומשתקת.

– ועלינו לדעת באיזו יראה לבחור. ובאיזה מינון זה יכול לעבוד. וכיצד זה יכול להביא את התוצאה של – 'להתקרב לעבודתו ית"ש'.

והאמת היא, שכדי 'להתקרב לעבודתו ית"ש' צריך דברים נוספים. לא רק יראה.

תוכחה

יש מאיתנו, שמומחים – במצות ה'תוכחה'.

ובעיקר, בתוכחה לעצמם.

ודברי חז"ל מלאים בתועלת של התוכחה הזו.

אבל זה אותו הדבר כמו היראה הנ"ל.

היעד שצריך להגיע אליו הוא – 'להתקרב לעבודתו ית"ש'.

ועתה, האם התוכחה שלנו לעצמנו מביאה את התוצאה הזו?

– או שהיא מביאה את ההיפך?

לפעמים קשה למדוד את התועלת שבדברים. זה לא מגיע באופן מיידי.

וקורה, שבאופן מיידי – זה כן פועל. ומפעיל.

– בכמה דקות הקרובות, האדם מתיירא מהעברות שלו. ו'בורח' לעבר המצוות.

ולפעמים ה'כמה דקות' הללו יכולות להיות ארוכות. ימים. ושבועות. ואפילו חדשים.

אבל בסופו של דבר, פעמים רבות – זה לא 'מחזיק'.

יש דבר אחד, שכן אפשר למדוד אותו מיד.

והוא:

– 'אל תהי רשע בפני עצמך' (אבות ב, יג).

מפרש הרמב"ם:

'כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו'.

והרע"ב שם מוסיף – 'שמתוך כך אתה יוצא לתרבות רעה לגמרי'.

אם האדם 'מוכיח' את עצמו, והתוצאה של התוכחה הזו היא שהוא רע בעיני עצמו – זו אינה תוכחה נכונה. כך מלמדים אותנו חז"ל.

וכך גם יראה ופחד. אם הם מובילים את האדם לתחושה של 'מה אני שווה', להרגשה של 'חסר ופחות' – אז משהו כאן לא נכון.

– כך כתוב. במפורש.

אדם צריך להרגיש – שהוא לא 'חסר ופחות'. שהוא טוב. שהוא מלא. שהוא שלם.

ורק לאחר מכן, מותר לו 'להוכיח' את עצמו. ובתנאי שזה לא יפגע בתחושה הנ"ל.

והאדם גם צריך להרגיש אהוב. ורצוי. ומקובל. ו'טוב' בעיני השם.

וגם לאחר ה'יראה' – עליו להרגיש כך. וזה לא סותר בכלל.

והיראה עצמה, צריכה שתהיה – מחזקת. ומפעילה. וגם מלאה בסיפוק, כי היא הובילה אותי לעשות את הנכון והראוי – וכעת המעשים שלי אהובים ורצויים.

ואם היראה 'משתקת' את האדם, אז היא לא יראה נכונה.

– הרי היא לא הובילה אותו 'להתקרב לעבודתו ית"ש', אלא להיפך.

חטא העגל

קודם ההתחזקות ביראה ובתוכחה, כדאי שננסה להתחקות על שרשי ה'אלול'.

אימתי היה ה'אלול' הראשון?

– במדבר. לאחר חטא העגל.

היה מעמד הר סיני. קבלת התורה.

ואז משה רבנו עולה אל ה', כדי לקבל את 'לוחות האבן, והתורה, והמצוה'.

והוא נמצא שם ארבעים יום וארבעים לילה.

וביום האחרון, 'העם' פונים אל אהרון. קום עשה לנו אלוהים.

העגל נעשה. והעם משתחווים אליו. וזובחים לו. ואומרים – אלה אלוהיך ישראל.

ואז ה' אומר למשה – 'הניחה לי, ויחר אפי בהם, ואכלם'.

ומשה רבנו עומד בפרץ. ומבקש. ומתחנן.

מתי כל זה ארע?

חטא העגל, ארע בי"ז בתמוז.

ואז משה רבנו עולה להר, 'אולי אכפרה בעד חטאתכם'. שוב ארבעים יום וארבעים לילה, עד כ"ט באב (עי' רש"י פר' עקב ט, יח. אמנם עי' פדר"א מו).

ובראש חודש אלול, משה עולה שוב. בפעם השלישית (עיי"ש).

בכ"ט באב, ה' התרצה למשה. אבל זה לא היה ריצוי גמור.

– ה' התרצה – שיהיו לוחות שניות; אבל לא לענין סליחת חטא העגל (עי' ברא"מ על רש"י שם).

וביום הכיפורים, לאחר ארבעים היום השלישיים – ה' 'התרצה בשמחה' (לשון רש"י שם). 'סלחתי כדבריך'. ואז גם ניתנו הלוחות השניות.

– זה היה ה'אלול' הראשון.

העליה של משה אל ההר. שלב המעבר בין ה'ריצוי' – ל'ריצוי בשמחה'.

– בין עצם ההסכמה ללוחות השניות, לבין הריצוי 'בשמחה' – על חטא העגל.

מהותה של תורה

חטא העגל, היה חטא נורא.

היינו זקוקים לארבעים ימי התפילות (האמצעיים) של משה, כדי שה' יסכים שיהיו בכלל עוד לוחות.

– החטא עצמו, גרם למצב שאין בכלל 'לוחות'. שאין אפשרות לתת את התורה לישראל.

ואולי ניתן לשאול על כך.

מעשה העגל – הוא אכן חטא חמור.

אבל הוא לא היה חטא 'שלם' (עי' ע"ז ד:, וע"ע בפי' בית הלוי עה"ת שמות לא, יג).

וחוץ מזה, במעשה העגל הם עברו על מצוה אחת.

– התורה כוללת עוד תרי"ב מצוות!

ואת כולן – הם קיבלו. ושמרו.

– אז מדוע זה כה חמור?

מדוע הלוחות נשברו?

– ומדוע לא היה אפשרי לתת להם את כל התורה?

השאלה הזו, מיוסדת על תובנה אחת:

מה זה 'תורה'?

– התורה – אלו תרי"ג המצוות, של בורא העולם. והוא מצווה אותנו ללכת בדרכיה. לקיים את המצוות, ולהישמר מהעברות.

וכל מצוה כזו, מביאה אותנו לחיי העולם הבא. ועבירה – מחסירה מהחיים הללו.

– והתובנה הזו – חסרה מאוד!

יתכן לומר, שחוטאי העגל – גם הם לא ידעו מהי התורה.

תורה זה לא מילים שצריך ללמוד אותם. וזה גם לא הוראות מה לעשות.

– התורה כוללת את הנ"ל; אבל זה ממש לא 'היא'.

ומהי באמת התורה?

החיבור הגדול

'ישקני מנשיקות פיהו'.

אומר הגר"א (שיה"ש שם):

'נשיקה אחת שהיא ב', כי אחת דיבר אלוקים, שתים זו שמענו, אנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו' (עיי"ש בהמשך דבריו).

התורה – זה נשיקה.

'אנכי', זה ראשי תיבות – 'אנא נפשי כתיבת יהבית' (שבת קה.).

– ה' יתברך, נתן לנו – כביכול – את עצמו. את גילויו.

'אין תורה – אלא קודשא בריך הוא' (זוה"ק בשלח ס ע"א).

ונשיקה, זה התדבקות. חיבור. אנחנו מתאחדים. 'והיו לבשר אחד'.

יש כאן קשר. חיבור. אחדות.

והמשל של זה כאן – זה קשר של נישואין. איש ואשה.

ומעתה.

היה עגל. וזו עבירה חמורה.

אבל זו לא רק 'עבירה'.

– זו בגידה של ממש.

וכפי שמלמדים אותנו חז"ל:

– 'עלובה כלה, מזנה בתוך חופתה' (שבת פח:).

אז באמת, לא שייך לתת את התורה – למישהו שהוא לא נאמן. למישהו שהחיבור הזה אינו מוחלט אצלו.

וכעת, משה רבנו עולה. ובימים האלו, שאנחנו כבר בתוכם, הוא מנסה לכפר על חטא העגל.

אומרים חז"ל (זוה"ק, זו"ח כי תצא צו ע"ב, בלשונו של בעל 'הסולם'):

'והיו ישראל רחוקים מן המלך, שהוא הקדוש ברוך הוא, כל אותו זמן מר"ח אלול עד יום הכפורים, שאז נשלמו ארבעים יום, וירד משה מן ההר. והיו ישראל בתענית כל אותו היום. ואז נתדבק המלך בהמלכה'.

– אלו היו ארבעים ימי ההכנה, להתקרבות הגדולה – שהיתה ביום הכיפורים. ל'נתדבק המלך במלכה'.

לפני כן, לא היתה התקרבות. לא היה 'התדבקות'. העגל עמד באמצע, ולא איפשר.

וכעת, לאחר הארבעים יום הללו, זה מתאפשר. וזה גם מגיע.

– 'נתדבק המלך במלכה'.

שורש ימי האלול

נראה, שזה שורש ימי האלול.

– ההבנה מהי תורה. מה מהותה. מה 'מונח' בה.

ההתקרבות הזו. ההתדבקות בה' יתברך. ב'ישקני מנשיקות פיהו'.

וההתרחקות מה'עגל'. ומכל חילותיו.

– מי עשה את העגל?

הערב רב. בראשות בניו של בלעם.

וה' אומר למשה – 'לך רד, כי שחת עמך' (שמות לב, ז).

עמך, זה העם שאתה גיירת. הערב רב (עי' רש"י שם).

– הוא זה ש'שיחת'. שהחטיא את ישראל.

ומאז, ועד עתה, זה מה שהוא מנסה לעשות.

– להפריד את המלכה – מהמלך. שלא יהיה 'נתדבק המלך במלכה'. שלא יהיה 'ישקני מנשיקות פיהו'. שלא יהיה חיבור. שלא תהיה אחדות.

והיום, ב'מדינה' שהם הקימו, ובהתנהלות שלהם אל מול עם ישראל – אנחנו רואים את זה היטב. יותר מאי פעם.

והתפקיד שלנו, הוא 'להרים' את עצמנו בחזרה למקום הנכבד והמופלא ההוא:

– ה'רעייה' של ה' יתברך.

המקום האמיתי שלנו

עלינו לדעת את מקומנו האמיתי.

– ועצם הידיעה הזו, עצם ה'דעת' הזו – מחברת אותנו למקום הנכון.

ה'כלה', כשהיא לא מודעת למעמדה, כשהיא לא יודעת שיש כאן 'חתן', ושכל מעייניו בה – עלולה להתפתות לכל מיני 'עגלים' למיניהם.

ואם היא כן מודעת, אז כל החיים ה'אחרים' שמסביב – מקבלים מימד שונה לגמרי.

שם נמצא ה'דין' שעלינו לרדוף, ה'צדק' דלעיל. זה ה'בא ליטהר' שלנו.

שם גם אפשר לקבל את היראה הנכונה. זו שתכליתה לקרב ולדבק.

– כך אפשר באמת 'להתקרב לעבודתו ית"ש'.

כי – מה זה 'עבודתו' ית"ש?

– אנחנו 'עובדים' – אותו.

אלו יחסי גומלין. הוא איתנו, ואנחנו איתו.

אנחנו זקוקים לו, והוא גם זקוק – לנו.

– מדובר על גילוי כמלך, כ'בעל'. לא על גילויו כבורא העולם.

וכמו כל 'בעל' הזקוק לרעייתו. הלא בלעדיה הוא לא יכול להביא חיים חדשים לעולם.

– וכך אנחנו באמת עובדים – אותו. מועילים לו. מוסיפים בגילויו. ומביאים אותו אל העולם, על ידי תורתו.

וה'תוכחה' שלנו לעצמנו, עליה להיות בנקודה הזו.

– עלינו להבין – מי אנחנו באמת. מה המהות שלנו.

וזו רוממות עצומה. אי אפשר להיות 'רשע בפני עצמך', כשאתה – בעצם היותך חי וקיים – אתה 'רעייתו' של ה' יתברך.

וכשנצליח לחיות את המעמד האמיתי שלנו, כ'רעייה', כזו שה' יתברך זקוק לה כביכול – אז נקבל גם את היראה הנכונה.

– כשהאדם נמצא במקום כה גבוה וחשוב, ורק ירא שלא להפסיד את הגדולה הזו – זו לא יראה 'משתקת'. זו יראה שמקדמת. שמחברת.

וגם אם חטאנו, עצם זה שה'דעת' שלנו במקום הנכון – זה העיקר. ולשם עלינו לשוב.

– וזה גם יכול לכפר על החטאים שלנו (עי' נפה"ח ב, יא).

זו העבודה שלנו.

וזו התכלית שלשמה נבראנו.

ה' יזכנו!