חטא המרגלים

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (יג, ב)

ויתורו. את ארץ כנען.

התפקיד של המרגלים היה – להכין את הארץ לכיבוש.

– מה עושה 'מרגל' – בדרך הטבע?

– מנסה להכיר את המקום החדש.

הוא בודק את הארץ – 'מה היא'; ואת העם, 'החזק הוא הרפה, המעט הוא עם רב'.

הוא בוחן גם את הערים – 'הבמחנים אם במבצרים'; וגם את הארץ עצמה – 'השמנה היא אם רזה'.

נראה, שהלשון 'מרגל' – הוא כמו 'מרגיל'. כמו 'הרגל'.

– המקום הופך ממשהו חדש, בלתי ידוע, ומטבע הדברים גם מעורר חשש רב – למשהו מוכר. למשהו ש'רגילים' בו.

וכך, כששולחי המרגל יבואו לכבוש את המקום, זה יהיה הרבה פחות מורכב. כעת יש להם הרבה יותר ביטחון. הם יודעים לקראת מה הם הולכים.

– הם כבר 'התרגלו' למציאות החדשה. הם מכירים את המקום, את נקודות התורפה שלו, ואת דרכי האויב.

מקום בלתי ידוע, משרה פחד. חוסר ביטחון. דאגה.

– והידוע והמוכר – משרה שלוה וביטחון.

לחבר את הזהות

לכל אדם, יש 'זהות'. ה'אני' שלו.

והאדם מזהה את ה'אני' שלו – בתכונות, במראה החיצוני, בהתנהגויות, ובסביבה שהוא מכיר.

לפעמים האדם מגיע להכרה, שעד היום הוא לא הכיר את עצמו. שבאמת הוא משהו אחר לגמרי.

וההכרה הזו, משרה עליו חוסר ביטחון. חוסר יציבות. הנפש שלו מתערערת.

– מדוע?

כי חלק מה'אני' שלו – נעלם ואיננו.

והתחושה הזו דומה – במקצת – למוות.

– משהו בו 'מת'.

כך גם כשהסביבה שלו מתחלפת. חלק מה'זהות' שלו – כבר לא כאן. לא קיימת.

– וגם כאן, חלק מה'אני' שלו – מת.

ומה עושים כדי שאפשר יהיה לעבור למקום חדש?

– מנסים – להתרגל אליו.

מבקרים שם. מכירים את האיזור. מנסים למצוא נקודות חיבור, משהו שמוצא חן.

– נשיאת החן הזו, מגלה – שיש לי שייכות לכאן. שמשהו בתוכי מתחבר לזה.

וכך, ה'הרגל' הזה – הוא נקודת החיבור בין ה'אני' הקודם, ל'אני' החדש.

וה'היכרות' הזו, עושה את המעבר לאפשרי. זה כבר לא 'מוות'; זה משהו שיש לו שייכות ל'אני'.

מקום רחוק מה'אני'

המרגלים, היו אמורים לערוך 'היכרות'.

– היכרות – עם הארץ. עם העם היושב. עם הערים.

המטרה – 'לרכך' את המעבר החד, בין חיי מדבר – לחיי ארץ. וגם כדי להעניק ביטחון לכובשים.

– כעת הכיבוש עצמו לא יהיה 'קפיצה' למקום בלתי ידוע; זה כבר מוכר. ידוע. ובעקבות כך – הרבה יותר רגוע.

והרוגע של הלוחם, הוא אבן יסוד להצלחתו.

– ומה הם עשו בפועל?

את ההיפך מכל הנ"ל.

עז העם. ערים בצורות גדולות מאוד. ילידי הענק.

ארץ אוכלת יושביה. וכל העם – אנשי מידות.

– פחד!

הם לא עשו את הארץ ל'מוכרת'. לידועה. למשהו 'מורגל'.

הם הפכו את הארץ למשהו שהוא הכי רחוק מה'אני' הקיים.

– הארץ לא 'מתאימה' לכם בכלל. אין לה כל שייכות לזהות שלכם.

עד כדי כך שישראל רצו לשוב לאחור ממש, ל'אני' המוכר – אך המלא בכאב ובייסורים:

– 'ניתנה ראש – ונשובה מצרימה'.

על פי ה' יחנו

ארץ ישראל, אינה רק 'מקום' חדש.

זו ארץ קדושה. בעלת תוכן עמוק.

– היא אוצרת בחובה מציאות רוחנית עליונה.

וכדי להתחבר ל'מקום' הנעלה הזה, עלינו לערוך עימו 'היכרות'.

– עלינו – להתרגל בו.

וכך, המרגלים, 'כולם אנשים', 'ראשי בני ישראל', היו אמורים – להיות באמת 'מרגלים'. מרגילים. אלו שיוצרים עבורנו את ה'הרגל'.

היה עליהם למצוא את נקודת החיבור הזו, בין חיי המדבר – לחיי הארץ.

– בין חיים במדבר, בו אין כל משמעות לעצם ה'מקום', לחיים בארץ – בעלת משמעות.

מדבר, אינו בגדר 'מקום'. אין שם אפשרות לנהל חיים רגילים.

ומי שיצר עבורם את המקום, היה – 'על פי ה' יחנו'. ענני כבוד. מן. עמוד האש. עמוד הענן.

– לא היה שם מקום גשמי.

וזה אפילו נפסק להלכה, לגבי הלכות שבת ועירוב (עי' שבת לא:, עירובין נה:).

וכך גם יש להתייחס למקום הזה.

– אין שם משהו שאפשר לבנות. זה ישאר תמיד בגדר 'מדבר'.

כעת היה עליהם לעבור מהמצב הזה, בו הם בלי 'מקום' כלל, למצב שבו יש להם השתייכות וחיבור ל'ארץ'.

לעבור למצב – בו כל מה שהם עושים, צריך להיות 'מכוון' – אל הארץ.

– וזה 'מעבר חד' מאוד!

ומי שהיה אמור 'לרפד' ולהקל עליהם את המעבר הזה, היו המרגלים.

– ה'מרגילים'. יוצרי ה'הרגל'.

וגם כאן, הם עשו בדיוק – את ההיפך.

– הם טענו, שאין כל דרך להתחבר לחיי הארץ.

הם טענו – שזו 'ארץ אוכלת יושביה'.

יתכן לבאר.

ה'ארץ', מכלה את יושביה.

היא לא משהו שאפשר לחיות איתו, להשפיע בו את הטוב, ולנהל אותו. להיפך, הארץ – היא זו שמנהלת את יושביה.

וזו רק 'ארץ'. אדמה. גשמיות. והגשמיות הזו 'אוכלת' את כל התוכן הרוחני שבהם.

הם ימצאו את עצמם משתעבדים אליה, עובדים לה, וכל מעייניהם – יהיו בה.

– וכל מה שהם 'הטעינו' את עצמם בשנות המדבר – ילך לאיבוד. חלילה.

המרגלים, לא ריככו את המעבר.

– הם הקשיחו אותו, הרבה יותר ממה שהוא באמת.

וכך, בני ישראל – פנו לאחור. 'ונשובה מצרימה'.

ה'נטיעה' שבקרבנו

'וחיי עולם נטע בתוכנו'.

מה זה 'עולם'?

– בני אדם. בעלי חיים. צומח. דומם. כדור הארץ.

וגם – גלקסיות של מליוני כוכבים. מרחבים אדירים של שנות אור.

זה מה שאנחנו יכולים לזהות בחוש.

אבל האמת היא, שכל הדברים הללו – הם 'עולם'; הם 'מעלימים' את המציאות.

– זו המשמעות האמיתית של 'עולם' – 'העלם'.

ויש הרבה מאוד 'עולמות' כאלו. מהעולם הרוחני, העליון ביותר, ועד העולם הגשמי שלנו – הנמוך ביותר – שהוא כולל את כל המתואר לעיל.

– ומדובר בריבי רבבות עולמות כאלו, שככל שהם 'למטה' יותר – הם גם 'נעלם' יותר.

ומה נעלם ב'עולם'?

– ה' יתברך.

המציאות שלו, הנוכחת, הנגלית – אינה מתגלה ב'עולם'. היא 'נעלמת' בתוכו.

וה'עולם' עושה נאמנה את פעולתו. הוא מסתיר. ומחביא. ומעלים. ומכסה.

עד כדי כך, שאפשר ממש להתעלם מהמציאות הזו, של ה' יתברך.

– 'להתעלם'.

וכך רבים מאוד מהאנשים בעולם, 'מאמינים' – שהעולם הוא כפי שהוא. שהוא אינו מסתיר דבר. עפ"ל.

העולם, כפי שהוא, הוא 'מת'.

אם הוא לא טומן בחובו 'משהו' – הוא רק 'גוף'. בלי נשמה.

– מת!

ומהם ה'חיים' של העולם הזה?

– ה' יתברך. זה ש'נעלם' כאן. שמסתתר כאן.

ומי יכול להביא אותו יתברך, לגלות אותו, 'להנכיח' אותו, ולמשוך 'חיים' אל תוככי ה'העלם' הזה?

– 'חיי עולם – נטע בתוכנו'.

ה'חיים' של ה'עולם' – נטועים בנו. בעם ישראל.

– אבל – זה רק בגדר 'נטיעה'. זה עדיין לא צומח, גדל, מתפתח. זה עדיין לא 'עץ'.

אנחנו, בעלי ה'נטיעה' הזו, צריכים – לגדל אותה. לפתח אותה. לגלות אותה.

– זה התפקיד שלנו.

להחיות את ההעלם

אז אפשר לחיות – במדבר.

אפשר ללמוד תורה, לקיים מצוות, ולבנות את ה'עולם הבא' הפרטי שלנו.

אפשר, שכל מעשינו יהיו מכוונים – לשם. לשכר. לעולם הבא.

– 'שם'.

ומה עם ה'כאן'?

מה יהיה עם הארץ, עם ה'עולם', עם התפקיד שלנו 'להחיות' את ההעלם הזה?

– לא כדאי להתעסק עם זה.

הלא זו 'ארץ אוכלת יושביה'.

וכל התורה שלנו עלולה 'להיעלם' בתוך ההעלם הזה.

– אין ברירה. אנחנו חייבים להיות בתוך ה'חממה' הזו, של ענני הכבוד. של מן. של התנתקות מכל מה שקורה מסביב.

וכיצד 'נחיה' את העולם'?

– לא יודע. לא העסק שלי.

רגע, הרי זה קורה ממילא, התורה שלנו מקיימת את העולם. הלא כן?

אכן. התורה היא תורת חיים. והקיום של העולם מושתת עליה.

אבל זה תלוי מאוד – בנו. ב'כלי' הזה, שכל החיים הללו 'נטועים' בקרבו.

והשאלה היא, האם אנחנו 'מחיים' את עצמנו, מגדלים את עצמנו, ומענגים את עצמנו בדברים ה'מתוקים מדבש ונופת צופים' – או שאנחנו באמת מכוונים את ה'חיים' הללו, להיות 'חיי עולם'.

– להיות חיי ההעלם.

להיות – חיי ה'ארץ'.

ארבעה קניינים

אומרים חז"ל:

'ד' נקראו קנין, ישראל שנאמר עם זו קנית, ארץ ישראל נקראת קנין שנאמר הר זה קנתה ימינו, אברהם נקרא קנין שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, התורה נקראת קנין שנאמר ה' קנני ראשית דרכו.

יבואו ישראל שנקראו קנין, לארץ שנקראת קנין, ויבנו בית המקדש שנקרא קנין, בזכות התורה שנקראת קנין' (יל"ש בשלח רנב).

ישראל, נקראו – 'קנין'.

ארץ ישראל, היא 'קנין'.

וגם בית המקדש – הוא 'קנין'.

והתורה הקדושה, גם היא 'קנין'.

וארבעת הקניינים הללו מתאחדים. ישראל באים לארץ, ובונים את הבית – בזכות התורה.

– אי אפשר להפריד בין הקניינים הללו.

והתפקיד שלנו הוא – לחבר ביניהם.

– לחבר את התורה הקדושה – לארץ ישראל, ולבנין בית המקדש.

התפקיד שלנו הוא – להביא את ה'חיי עולם' הנטועים בנו, אל ארץ ישראל.

– אל המקום בו יש 'העלם', שאפשר – וצריך – 'למלא' אותו, בחיי עולם הללו.

לית לה מגרמה

ה', הוא 'אחד'.

אבל הוא רצה להתגלות. והגילוי שלו הוא – ב'צורת אדם'.

ובצורת אדם יש איש – ואשה.

וכך גם בגילוי של ה' יתברך, יש 'קודשא בריך הוא' – ו'שכינה'.

חז"ל מלמדים אותנו, שהאשה – 'לית לה מגרמה'. אין לה מ'עצמה'. היא רק – 'מקבלת'.

למשל – אין אפשרות להביא חיים חדשים לעולם, כשיש רק אשה לבד. היא חייבת 'לקבל' משהו, לפתח אותו, לגדל אותו – ו'להוליד' אותו.

יש מציאות, ויש 'כלי' שמקבל את המציאות הזו.

– ובלעדי המציאות – אין לכלי מ'עצמו' מאומה.

זה כמו הלבנה. היא יכולה להאיר את הלילה היטב; אבל היא תהיה חייבת 'לקבל' אור מהחמה – ו'להוליד' אותו לעולם.

וכשהחמה אינה 'כנגדה', היא אינה מסוגלת להאיר.

היא עצמה, האשה–הלבנה–והשכינה הקדושה, היא בגדר 'נעלם'. 'העלם'. אין שם 'אור', אין שם 'חיים'.

– כל הניהול של המציאות, הוא דרכה. האשה מנהלת את הבית; השכינה מנהלת את המציאות כולה.

אבל ניהול המציאות כפי שהיא, בלי 'תוכן', בלי יעד, בלי 'חיים' – אינו אלא 'העלם'.

וה'תוכן' של המציאות, הוא 'חיי עולם'. חיי ההעלם.

והאפשרות הזו, לחבר את השכינה בדודה, ולהמציא 'חיים' אל כל המציאות האדירה של ה'העלם' – 'נטועה' בנו.

– 'חיי עולם – נטע בתוכנו'!

איכפתיות

אז אנחנו באמת יכולים ללמוד. ולקיים מצוות.

ובכל כוונה שנעשה את זה – אנחנו יוצאים ידי חובה. ועושים את המוטל עלינו.

אבל אם אנחנו לא יודעים שזה 'חיי עולם'; אם אנחנו לא יודעים לכוון את המטרה האמיתית של כל זה – אזי המטרה הזו חסרה מאוד!

וזו הלא מטרת הבריאה!

כיום, במצב שלנו, יש את המעלה של 'תורה מתוך הדחק'. אפשר ללמוד במסירות, מתוך קושי כלכלי, ובפחד מתמיד מה'צווים'.

– יהיה לנו הרבה מאוד שכר. הלא 'לפום צערא – אגרא'.

אבל אם אנחנו מסתפקים בזה, איבדנו את הענין האמיתי. את ה'קנין' של ה' יתברך.

נתבונן.

אם אדם כלשהו היה מוטל בבזיון. מושפל. מוכה. נרמס.

– האם הבן שלו – היה לומד עוד תורה, כי זה כעת ממש 'מתוך הדחק'?

או שהוא היה מחפש כל דרך כדי להציל את אבא שלו?

יתכן – שהוא לא היה מוצא דרך כזו.

אבל אם הוא לא היה מחפש, ולא היה איכפת לו – זה היה בלתי אנושי ממש!

– צריך שיהיה איכפת לנו.

ומוטל עלינו גם לחפש את הדרך להציל את ה'קניינים' של ה' יתברך.

בעל הבית

ארץ ישראל, באופייה האמיתי, היא 'גופא דשכינתא'.

– השכינה הקדושה – היא ה'נשמה' של ארץ ישראל.

וכשארץ ישראל 'ריקה' (עי' זוה"ק שמות לב ע"א), והכל 'נעלם' בה, אז גם השכינה הקדושה – בצער גדול. בחסר גדול, כביכול.

כיום, ה'ארץ' – הופקעה מידי בעליה האמיתיים.

– זו המציאות. וקשה להכחישה.

מישהו קבע את בעלותו על המקום הזה, והוא 'מולך' כאן. באופן שרירותי, אבל בעוצמה רבה. ואין מי שיאמר לו מה תעשה.

וה'מישהו' הזה, וכל עושי דברו, נלחמים כנגד עם ישראל.

– אנחנו, החרדים לדבר ה', מרגישים את מלחמתם כנגד התורה הקדושה ולומדיה; אבל הם נלחמים גם כנגד כל עם ישראל.

די לנו אם נראה את התייחסותם לאותה עלילה נפשעת, זו שהתפרסמה בכל העולם כולו, כנגד ה'עמך' של עם ישראל. אלו שהם לאו דוקא לומדי תורה.

וכשנראה את דאגתם ה'כנה' לאויבי ישראל, ניווכח בכך ביתר שאת.

הם נלחמים כנגד ה'קנין' הזה, של 'עם ישראל'. כנגד ההשתייכות שלו לארץ ישראל. ולתורת ישראל.

– כנגד העובדה הזו עצמה, שאנחנו אכן 'קנין' – של ה' יתברך.

והם גם נלחמים כנגד הקנין של 'ארץ ישראל'.

וגם כנגד התורה.

וגם כנגד בית הבחירה. כנגד השריד שנותר ממנו. וגם כנגד כל מה שהוא מייצג.

הם מרחיקים – את כולנו – מהשיבה האמיתית ל'ארץ ישראל'.

– הם הרבה יותר גרועים מהמרגלים ההם. ובלי השוואה כלל.

הלא הם היו 'כולם אנשים'.

– וכעת, הם כולם – 'ערב רב'.

הנשק שלנו

יש שני סוגי 'העלם'.

האחד, שהכל באמת נעלם שם. לא רואים מאומה.

ומה כן רואים?

– רק את מה שהעין תופסת.

וכך, 'הכלי' בטוח – שהוא עצמו התוכן. שאין משהו אחר שצריך 'להיכנס' בו.

וכשאין רצון לקבל, אז באמת אין 'בית קיבול'. ואין שום אפשרות למלא את הכלי. הוא כבר 'מלא'.

– זו התפיסה השוררת ב'חוץ'.

הם כבר לא 'עגלה ריקה'. הם מלאים עד אפס מקום, בכפירה. במלחמה כנגד ה'. במלחמה כנגד עם ישראל.

– רק נסה להסביר להם, שיש חלוקה כזו של 'כלי' – ומישהו שממלא אותו.

גם כנגד זה הם נלחמים. כשרוממות ה'ליברליזם' בגרונם. אין 'הפרדה'. אין מחיצות. כולם אותו הדבר. אין 'כלי' בכלל.

ויש סוג אחר של 'העלם'.

– כשהוא יודע – שהוא באמת 'העלם'.

כשהוא יודע, שהוא רק 'כלי'. שיש תוכן עליון שיכול להיכנס בו. למלא אותו. להפרות אותו. ולשנות אותו לחלוטין.

כשהוא יודע – שזו תכליתו. שלשם כך הוא נוצר.

– שזה באמת ה'מילוי' שלו. שזה ה'אני' האמיתי שלו.

ושגם אם יש מעברים, ושינויים, ותפיסות חדשות, עדיין – זו האמת הפנימית שלו.

הידיעה הזו, היא היא ה'מרגיל' האמיתי.

– היא זו שבכוחה לרפד ולרכך את ה'מעבר החד', בין חיי מדבר – לחיי 'ארץ'.

בין חיים, שכל מה שאתה יכול 'למלא' שם – זה את ה'שמים' שלך. את העולם הבא שלך. ולכל היותר – את ה'אדם' שאתה.

לבין חיים – של 'מקום'. של 'ארץ'. של שכינה.

חיים, שבהם ה' מתגלה בארץ. ש'חיי עולם' – נכנסים באמת אל תוך ה'עולם'. ומפרים אותו. ומגלים אותו.

ומה באמת ה'נשק' שלנו אל מול אלו הנלחמים כנגד ה' – ועמו – ותורתו?

– הידיעה הזו. ה'דעת' הזו.

הדעת – שיש כאן שכינה.

ושיש בה בחינה של 'העלם'.

ושבנו 'נטועים' ה'חיים' של ההעלם הזה.

ושאנחנו צריכים להצמיח את הנטיעה הזו.

ושכל התורה כולה – מביאה אותנו אל המטרה הזו.

ה' צריך רק 'כנישתא חדא'. קבוצה אחת.

– קבוצה כזו – שיהיה איכפת לה.

קבוצה כזו, שתחפש כל דרך, להביא את ה'חיים' – אל ה'עולם'.

והדעת הזו, הנכונה, והכוונה הנכונה בתורה ובמצוות – היא הדרך הזו.

ה' יזכנו.