השאלה:
אשתי עובדת במשרה מלאה, גם בימים אלו ממש, ומטבע הדברים יש לה פחות זמן להקדיש לצרכי הבית.
אני עוזר הרבה בבית בהכנות לקראת פסח, ונראה לי שזה כבר לא בגדר 'עוזר' אלא אני עושה את העיקר.
וכך קורה גם הרבה במשך השנה, אני מטבעי היותר זריז בינינו, ואני עושה הרבה מאוד בבית.
מצד אחד אני שמח להקל מעליה; מצד שני, בסופו של דבר זה לוקח ממני זמן שבו יכולתי ללמוד; ומצד שלישי – אשתי לפעמים 'מקטרת' שאין לה זמן לבית, ויתכן שהיא לא מרגישה טוב עם זה שאני עושה כל כך הרבה במקומה.
אני לא יודע מה עדיף, האם להמשיך להיות חצי עקרת בית, אולי זה ירגיל אותה לכך, וגם אולי זה לא טוב לה שאני עושה.
והתשובה:
זו שאלה מצויה מאוד. בפרט בימים אלו.
ובפרט בדור שלנו, בו הנשים עובדות, הרבה מהן במשרה מלאה של שמונה שעות ואפילו יותר, ובאמת אין להן זמן לצרכי הבית.
– כך הנחו גדולי ישראל את הדור שלנו, וכך עלינו לנהוג; אבל זה לא המצב הטבעי (כך בערך שמעתי בשם ר' יחזקאל לוינשטיין זצוק"ל).
אפילו במצב הטבעי, בו הבעל מפרנס והאשה היא 'בירכתי ביתך', ומטפלת בצרכי הבית והילדים, גם אז היא זקוקה לעזרה מידי פעם.
ובודאי שבמצב שלנו זה כך. היום הגבולות בין 'תפקיד הבעל' ל'תפקיד האשה' – היטשטשו מאוד.
אשה עובדת, מפרנסת, ראויה להערכה מרובה מאוד!
בכתובה אנחנו מתחייבים לפרנס. 'אנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי'. וכשהאשה מסכימה לוותר על ההתחייבות הזו, כשהיא מתנדבת להיות ה'זבולון', ולהחזיק תורה – היא עושה דבר גדול מאוד.
וכך, כשהיא לוקחת על עצמה את העול של בעלה, עליו להקל מעליה הרבה מהעול שלה.
ומצד שני.
האשה, מטבעה, הרבה יותר קשורה לבית ולצרכיו.
[אגב, כדאי שגם נשים ידעו את זה. כשיש אי סדר בבית, או כשהבית זקוק לנקיון יסודי, הבעל באמת לא שם לב לזה. בדרך כלל.
ועל השאלה של 'אתה באמת לא רואה שהכיור מלא עד גדותיו??' התשובה האמיתית היא – כן. הוא באמת לא רואה את זה. זה לא 'תופס' אותו בכלל.
אשה יכולה לבקש עזרה. והבעל צריך לעזור. אבל הוא אף פעם לא ירגיש את הבית כמו אשתו.]
אם מישהו אחר נוטל מעל האשה את עול הבית, זה עלול להיות מאוד קשה לה.
– היא לא במקום הטבעי שלה.
ואם כך, כשהבעל עוזר מידי הרבה, היא עשויה להרגיש שהוא 'פולש' לשטח שלה. שלא נשאר לה 'מקום' בבית.
– צריך למצוא את האיזון בין שני הצדדים.
וכיצד באמת מוצאים אותו?
ניתן לומר, שבעיות רבות בבית, ואולי רוב הבעיות, נוצרות מחוסר בדבר אחד.
ויש קצת קושי להציג את 'הדבר האחד' הזה, כי בדרך כלל כששומעים את זה אז התגובה היא – לא יכול להיות. זה הרבה יותר שורשי ועמוק.
ומנסיון רב – זה ממש לא נכון!
אלו שלמדו היטב את הדבר הזה – שינו את החיים שלהם לחלוטין.
– ומהו?
תקשורת נכונה!
– זה נשמע מידי שטחי. אני יודע.
אבל זה הדבר הנכון.
למשל – בשאלה שלנו.
מה שחסר כאן באמת, זה התקשורת הגלויה.
אתה חושש שהיא תרגיש לא טוב עם העזרה שלך. ומצד שני זה באמת קשה לה. ואתה לא יודע היכן האיזון.
– מדוע אתה צריך לנחש את כל הצדדים לבד?
פשוט תדברו על זה. באופן ישיר וגלוי.
אבל – בצורה נכונה.
למשל:
'אני יודע, שהעול של הבית קשה לך. את עובדת כל כך הרבה, ואני מעריך אותך בלי סוף על זה!
אני רוצה מאוד להקל מעליך, רוצה שיהיה לך כמה שיותר קל ונוח. ולכן אני מוכן בשמחה לעזור לך בבית כמה שיותר (אמור 'לעזור'. כך היא תרגיש שזה 'שלה', ואתה רק 'עוזר'. גם אם זה לא ממש כך).
ומצד שני, אולי את לא תרגישי בנוח עם זה. אולי את רוצה להספיק יותר בעבודות הבית, אולי כך תהיה לך הרגשה יותר טובה.
שני דברים אני יודע: א. שאת עושה מעל ומעבר! ב. שאני רוצה לעשות לך את הכי טוב שיש. ובאמת אין לי שום התנגדות לעזור עוד ועוד בבית.
אז בואי נחשוב מה באמת יהיה לך יותר טוב, ואיפה האיזון הנכון'.
וכעת – תקשיב לה. נסה להבין כיצד היא רואה את הצדדים. איך זה נראה מנקודת המבט שלה.
אל תמהר להכריע. נסה לנתח איתה ביחד את מה שהיא מרגישה בענין. נסה להרגיש על איזה טיעון היא מתעכבת יותר, מה היא מדגישה יותר, וכו'.
ולאחר שתקשיב ותנתח, תוכל להרגיש בעצמך – מתוך הדברים שלה – מה טוב לה יותר.
הרבה פעמים היא עצמה לא יודעת מה טוב לה. היא צריכה את כח ההכרעה שלך. ואם תנסה באמת להרגיש אותה, תוכל גם לדעת מה יהיה לה טוב.
בהצלחה רבה.
