קין והבל

וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ (ד, ו)

למה חרה לך. למה נפלו פניך.

– באמת למה?

קין והבל היו הראשונים שהביאו קרבן לה' יתברך.

קין היה הראשון. היוזם. הוא הביא מפירות האדמה, 'מנחה לה".

הבל, הביא – 'גם הוא'. הוא למד את זה מאחיו. והוא הביא – מהצאן. קרבן לה'.

אבל היה הבדל בין הקרבנות הללו:

קין, הביא מהגרועים שבפירות האדמה.

והבל, הביא 'מבכורות צאנו'. מהמשובחים.

ואז ירדה אש מן השמים. וליחכה את קרבנו של הבל (שם).

– ה' קיבל את הקרבן שלו.

והקרבן של קין – נותר על המזבח כמות שהוא. האש לא ירדה עליו (רש"י).

וגם – העסקים של הבל, נתברכו. ואלו של קין – לא נתברכו (עי' פסיקתא כאן).

הסיבה ברורה.

קין הצטער על כך. הוא הבין את הנעשה, והתבייש במעשיו. ובכך שה' לא קיבל את מנחתו.

וה' אומר לו – למה חרה לך, למה נפלו פניך.

ולכאורה, הלא קין עשה דבר לא ראוי. הוא הביא לה' את הגרועים שבפירותיו.

– אז מדוע ה' 'מפריע' לקין – כביכול – להתמרמר על חטאו?

שיחרה לו היטב! ושיפלו פניו!

הלא כך הוא יבין, יפנים, וישוב בתשובה!

– מדוע ה' שואל אותו 'למה חרה לך'?

חזרה על הימים הנוראים

הימים הנוראים, חלפו.

היה אלול. ראש השנה. עשרת ימי תשובה. יום הכיפורים.

ויש שיעצרו כאן, ויגיבו –

– למה אתה מזכיר את זה. היה, נגמר. זהו.

יש לנו עוד כמעט שנה עד הפעם הבאה. תן לי להירגע.

נגיד, שגדולי הדור היו עושים אסיפה, וקובעים פה אחד:

הימים הנוראים שעברנו – לא יצאנו בהם ידי חובה. משהו שם לא היה כפי שצריך.

וזה כמו 'המלך הקדוש', שמי שלא אמר – לא יצא ידי חובה, ועליו לחזור לראש התפילה; כך גם כאן, צריך לשוב – לראש ה'אלול'. לעשות את הכל מהתחלה.

אי לכך, מוטל על כל בני התורה שבכל אתר ואתר לשוב אל תחילת ה'ימים הנוראים'.

דהיינו:

א' חשון, יהיה כמו א' אלול.

ובתחילת כסלו – יהיה ראש השנה. ועשרת ימי תשובה. ויום הכיפורים.

– אחר כך נחזור מיד ל'זמן חורף'.

אולי יהיה 'בין הזמנים' של כמה ימים. אי אפשר בלי. אבל מיד לאחר מכן – 'ויחזור לתלמודו'.

מה תהיה התגובה שלנו?

אולי 'בין הזמנים' הנוסף, יהיה נחמד לנו.

– אבל לשוב לתחילת ה'אלול'?…

אולי זה לא באמת גדולי הדור. רק הגבאים שלהם. צריך באמת לבדוק מה היה שם.

ה'אלול' הזה, כנראה היה טוב.

אבל הוא גם טוב שהיה.

– מדוע זה כך אצלנו?

האם יש בנו משהו שבורח מה'תשובה'? מלהיות קרובים לה' יתברך?

אנחנו לא מדברים כאן על אלו הששים אלי קרב, ורוצים את ה'אלול' כל השנה כולה. זה לא בדרגה שלנו.

אבל אלו שלא 'הכי' רוצים, וכואב להם על כך – אליהם מכוונים הדברים.

הדרשה והייאוש

היתה פעם דרשה כזו, בסגנון של 'חרה לו ונפלו פניו'.

והדרשן זעק. מקירות ליבו.

– כיצד יתכן הדבר, שיהודי מגיע לתפילה מאוחר. אולי אפילו מדלג מזמור אחד או שנים. כיצד הוא לא חס על כבוד קונו. כיצד הוא לא מרגיש, איך הוא מסוגל לעמוד לפני מי שברא אותו, ולקצר בתפילה כל כך. איך הוא לא מתבייש.

משל למלך בשר ודם. נתין עומד לפניו, ומבקש כדי פרנסתו. תוך כדי מלמול הבקשה, הוא מביט בשעון. המלך רוגז עליו. דוחה את בקשתו, ומשליך אותו אל הכלא.

– ומה נענה אנחנו??

כשהדרמה היתה בשיאה, הדרשן הגיע – ל'לב'.

– 'איפה הלב שלנו'??

ובאמת – איפה הלב שלנו?

– כיצד אנחנו מסוגלים לנהוג כך?

הכל נכון. ואמיתי. ללא ספק.

אבל יש כאלו שזה פוגש אותם במקום אחר לגמרי.

– יש הרבה כאלו.

למשל – בדרשה הנ"ל:

מאזין אחד, לקח את הדברים ברצינות. יותר מידי ברצינות.

הלב שלו – ברח מזמן. הוא מחפש אותו כבר שנים. אולי הדרשה הזו תעזור לו למצוא אותו.

והוא אכן מקשיב היטב.

– וזה האסון שלו.

ליבו הבורח, בורח עוד יותר רחוק. הרותחין הניתכים על ראשו מבריחים את שאריות ההרגש שאולי נותרו שם לפליטה.

אני לא מרגיש. כיצד אני לא מרגיש. איך אני מסוגל. איך אני לא מתבייש.

ואני, מה לעשות, אכן – לא מתבייש! בכלל לא!

איפה הלב שלי?!

הדרשה הזו רק מרחיקה אותו עוד יותר.

רבים מאיתנו נמצאים במצב זה.

– ורבים מאיתנו – מתייאשים.

הייאוש, הוא לא משהו שמגיע בתופים ובמחולות. וגם לא בקול זעקה גדולה ומרה.

– הוא לא מודיע על בואו. וגם לא על הימצאו.

הוא רק מחלחל. לאט. ובקול דממה דקה. זו תחושה כזו של חוסר רצון. חוסר חשק.

וזה לא משהו שמשתלט על כל הלב ממש.

– הייאוש אינו סותר את התקוה. הלב שלנו יכול לקבל את שניהם. כל אחד לפי מידתו.

ואצל רבים מאוד מאיתנו, יש אחוזי ייאוש לא מבוטלים.

בתוככי ליבנו, במודע או בתת המודע, יש מישהו קטן, מוקטן, שעדיין זועק מרה:

היכן הוא הלחצן, המפעיל את הלב האבוד. היכן הוא אותו הכפתור, עליו לוחצים – ומיד הבושה מלפני מלכו של עולם 'נדלקת'. היכן הוא. עליו אקיש – ומיד אוושע.

פתאום יהיה לי לב. לב מרגיש. נמס כמו חמאה, כשרק אחשוב לעשות דבר מצוה. לב שגורם לי להתעלף – כמו הסיפורים על גדולי ישראל – כשנראה לי שאולי אחרתי את זמן קריאת שמע של המג"א.

ברגע אחד תהיה לי תחושת קרבת אלוקים עזה, כזו שאינה מאפשרת אפילו לחשוב על משהו שהוא כנגד רצונו יתברך.

ובאותו הרגע אני גם אתמלא במשיכה עזה למתיקות הגמרא, אשר תשאב אותי, ואת כל יצרי הרע והנורא, אל תוככי אש קודש זכה וטהורה…

– ואין מי שעונה על הזעקה הזו.

ואם כן, נשאל אנחנו –

– האם אכן זו הדרך העולה בית קל?

האם הדרך לשוב אל ה' חייבת לעבור בשבילי הצער, היגון, החרון, וה'על הפנים'?

הצער של קין

לפעמים ה'דרשן' הזה, הוא לא אחר מאשר האדם עצמו.

זהו קול פנימי, קטן, וטרדן, שמסביר לי היטב – מדוע אני לא בסדר. למה מתאים מאוד שיחרה לי. ושיפלו פני.

– כמו אצל קין עצמו.

והוא אכן חרה לו. ונפלו פניו.

ומה היה שם בסוף?

– האם ההתמרמרות הזו הביאה אותו לחזרה בתשובה?

לא נראה כך (עי' בכ"ז באור יחזקאל ח"ז עמ' שפא).

קין, היה אדם גדול. הוא דיבר עם ה' יתברך.

– מי שמדבר עם ה', נקרא 'נביא'.

והנביא הזה, חטא. בקרבן גרוע.

ואז חרה לו. ונפלו פניו.

ה' ניסה להוציא אותו משם. 'למה חרה לך'. לא זו הדרך.

כנראה שקין המשיך בדרך הזו בכל זאת.

וכשהאדם מרגיש רע עם עצמו, אז הכל 'מתנפח'. למימדים גדולים. מפלצתיים.

– ה'מידות' – גדלות והולכות. ממלאות את התודעה. ואת הלב. עד שכמעט אין מקום למשהו אחר.

אפילו 'קנאת סופרים', הופכת לקנאה מרה כלענה. והיא גוררת אחריה שנאה עמוקה. תהומית.

וכך:

'וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ'.

קין, הנביא, הגיע לדיוטא תחתונה מאוד.

– הוא רצח את אחיו.

[אין אנו מבינים מאומה בחטאיהם של הקדמונים. אנחנו רק לומדים את התורה כפי ערכנו ודרגתינו.]

לספור את המצוות שלנו

יתכן, שאנחנו יודעים את כל הנ"ל.

ואנחנו גם יודעים להסביר את זה היטב.

אבל עמוק בפנים, זה מה שאנחנו מרגישים.

– הכיצד?

התחושה הזו, כמו הייאוש הנ"ל, אינה מכריזה על עצמה בקולות וברקים.

ובדרך כלל זה גם לא מגיע בבחירה מודעת.

זה משהו שנמצא בנו, מקנן בפנים, ואם לא נחשוף אותו – לא נהיה מודעים אליו.

אז צריך – לחשוף.

– ה'לא טוב' שבנו, לא רוצה להיות באור הזרקורים. הוא מעדיף להיות מוסתר.

וההרגשה ש'אני רע' – היא מהחלק הלא טוב שבנו.

ולכן צריך לחשוף. להאיר. להבין מה זה. וכיצד זה עובד. ומה זה אומר לנו.

וגם – להדגיש, כמה שיותר, את הצד השני.

לפעמים, יש איזה 'הגיון' בזה.

– הרי לחשוב ש'אני טוב' – זו גאוה!!

ואנו נקשה על ה'הגיון' הזה – האמנם??

ידוע בשם המשגיח הרב וולבה זצוק"ל, שעל 'גאוה' – לא עובדים, עד לאחר הנישואין.

– כנראה שכיום כבר צריך לשים לזה גבול אחר. אולי כשהופכים לאבא. או לסבא.

אבל עוד לפני העבודה על זה – מהי בכלל 'גאוה'?

האם לדעת שאני 'טוב' – זו גאוה?

– ממש לא.

אמר פעם אחד מגדולי המשגיחים שליט"א, שרק מחשבה שאני טוב יותר מהאחר – היא גאוה.

וכדי שלא נחשוב כך, מספיק שנדע שאין לנו כל מושג בכוחותיו של השני. ובעומק הנסיונות שלו.

– אין כל צורך 'להוריד' את הערך העצמי!

וכדי להתקדם – חייבים להכיר את ה'טוב' שבנו. לחוש אותו. 'לחיות' אותו. ליהנות ממנו.

– ולדעת – שאני באמת 'טוב'.

וכפי שמלמד אותנו הרמב"ם, בפירושו על דברי המשנה – 'אל תהי רשע בפני עצמך' (אבות ב, יג):

'כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות, לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו'.

דהיינו.

אדם שחושב שהוא 'חסר', ולא טוב, זה עלול להביא אותו לעשות עוד 'חסרונות'. וחטאים.

– ומדוע?

כי כעת, כשהוא 'רע', כל חטא שהוא – אינו 'גדול' מידי עבורו. הכל מתאים לו. לאופי שלו. למהות שלו. ל'רע' שהוא.

אז עלינו להכיר את החיסרון שבשפלות. שבהורדת הערך העצמי. שבתחושה של 'אני לא בסדר'.

ועלינו גם לעבוד על התחושה ההפוכה. אני כן בסדר. ה' אוהב אותי. ומרוצה ממעשי. והערך העצמי שלי גבוה לאין ערוך.

ואם היינו מחשבים את המצוות שלנו בצורה אמיתית, היינו מבינים את זה.

– יש לנו הרבה מאוד מצוות!

הבעיה היא – שאנחנו לא באמת שמים לב לכך.

והיה כדאי, שננסה – מידי פעם – למנות את המצוות שלנו. כמה יש לנו ב'חשבון' רק מהיום הזה בלבד.

– התוצאה תהיה מפתיעה. מנסיון.

נשמת חיים

וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (ב, ז).

ה' 'נפח' באדם – נשמת חיים.

הפסוק הזה נכתב לאחר 'ויכולו'. לאחר סיום בריאת השמים והארץ.

וביום השישי לבריאה, קודם 'ויכולו', כתוב משהו אחר:

וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (א, כז).

אז היה בריאה. בצלם אלוקים.

והיה גם 'ויפח באפיו נשמת חיים'.

– ואלו שתי חלקים בבריאת האדם.

החלק הראשון, נברא בשם – 'אלוקים'.

והחלק השני, נוצר בשם 'הוי"ה אלוקים'. השם המלא.

– והשם המלא הזה, כמעט ולא מוזכר עוד בתורה. רק בחלק הקצר הזה, לאחר הבריאה, וקודם החטא.

בחלק הראשון, של ה'ויברא אלוקים', נעשה האדם כאחת הבהמות. כאחד הגויים.

ובחלק השני, נוספה לו ה'נשמת חיים'. וזה היה מכח ה'ויפח' של ה' יתברך.

וכפי שאומר כאן הרמב"ן:

– 'הנופח באפי אחר, מנשמתו יתן בו'.

כשקיבלנו את ה'נשמת חיים', קיבלנו משהו מה'שם מלא'. משהו שהוא 'מנשמתו' יתברך. כביכול.

ולולא זה, היינו כמו הגויים. לא היינו קרויים 'אדם'.

נשמת היהודי

לגויים, יש 'נשמה'.

אבל זה ממש לא ה'נשמת חיים' שלנו (עי' זו"ח יד ע"ב. יש דפוסים שהוא בדף יח ע"ב).

אדם הראשון קיבל את הנשמת חיים הזו. ה' יתברך נפח אותה בקרבו. אבל הוא לא 'הוריש' אותה לאומות העולם.

ובנשמת חיים הזו שלנו, יש – 'חיים'.

– יש חיים, ויש 'חיים'. אפשר לחיות. לאכול, לשתות, לעבוד, אפילו ללמוד.

ואפשר – לחיות באמת. חיים אחרים לגמרי.

ובאופן, שאם האדם מצליח לחוות את החיים האחרים – כל השאר עבורו זה מוות מוחלט.

ומה זה באמת 'חיים'?

חיים, זו נביעה.

– מעין מים – 'חיים'.

משהו זורם כאן כלפי מעלה. בכח. פורץ דרך.

ומה מיוחד בחיים שלנו כיהודים?

זה כבר כתוב בפסוק:

'וּבָחַרְתָּ – בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה'.

ומהם החיים הללו?

– 'לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ – כִּי הוּא חַיֶּיךָ' (דברים ל, יט–כ).

הוא. ה' יתברך.

– הוא – החיים שלנו.

והנשמה שלנו, כיהודים, מסוגלת – לקלוט את החיים הללו. יש בה 'מקום' מתאים עבורם.

להרגיש שאני 'טוב'

ומיהו זה שמעוניין בחיים הללו?

אולי אנחנו.

אם אנחנו מודעים למציאות החיים הזו, ורוצים בה.

אבל יש מישהו אחד, שהוא ודאי רוצה בהם.

והוא –

– ה' יתברך.

הוא רוצה להיות החיים שלנו.

הוא רוצה, שיהיה לו 'מקום' – ב'תחתונים'. בעולם שלנו. בארץ.

והיכן המקום הזה?

– בלבבות שלנו.

המשכן, למשל, היה רק אמצעי – כדי לאחד את הלבבות של כלל ישראל. את כל ה'ידבנו ליבו' שלנו (עי' ביאוה"ג לשיה"ש א, יז).

ומהו ה'שבב' שמסוגל 'לקלוט' את ה' יתברך?

– הנשמת חיים שלנו.

ודרכה, זה חודר אל הרוח. והנפש. והגוף.

– וכך, אני –

הקטן.

השפל.

זה שלא מצליח להתגבר על עצמו.

זה שמביא קרבן גרוע. או שלא מביא בכלל.

זה שלא היה רוצה לחזור על ה'אלול'.

זה שמאחר תדיר לתפילה בבית הכנסת.

וכל שאר ה'מרעין בישין' שלי –

– ה' צריך אותי.

אני הבית שלו כאן!

ומדוע?

– כי אני יהודי.

ויש לי 'נשמת חיים'.

ואין לי 'בחירה' על זה. אני בעל לב יהודי, וה' שוכן בי. זה הכל.

– וכל השאר – הרבה פחות רלוונטי!

בדבר הזה – עלינו להתמקד. איזו זכות. איזו רוממות. כמה אנחנו שווים באמת. על אף כל ה'בעיות' שלנו.

עלינו לדעת את האמור. וגם להתמקד במעלות המרובות והנפלאות שלנו.

וכך – הרבה מאוד חולשות, ויצרים רעים, ועצבויות, וייאוש – ייעלמו לגמרי מהחיים שלנו.

כי כשאני באמת 'טוב', וכך אני מרגיש עם עצמי – אז אין מקום בלב לכל הנ"ל.

ה' יזכנו.