את האלוקים

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (ו, ט)

'את האלוקים'.

נח היה חי בדור קשה מאוד.

'וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס' (שם יא).

– היתה השחתה. והיה חמס.

הארץ היתה 'מלאה' מהדברים הללו.

ונח היה צריך להתמודד עם כל זה. לא ליפול. להילחם. לעמוד מול סחף אדיר ששלט על העולם כולו.

– והוא הצליח.

ה', עזר לו.

הוא היה – 'את האלוקים'. עם ה' יתברך.

אצל אברהם אבינו זה היה שונה.

– 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים' (יז, א).

אברהם, הלך 'לפני' ה'.

ונח – הלך 'את' ה'.

– וזה הבדל גדול מאוד. ויסודי מאוד.

בראשית

'בראשית ברא אלוקים'.

התורה מתארת לנו את תהליך הבריאה. שמים. ארץ. תוהו ובוהו. אור וחושך. וכן הלאה.

– מדוע?

הלא התורה ניתנה כדי ללמד אותנו את המצוות, והן מתחילות רק בחומש שמות. ב'החודש הזה לכם'.

ובלשונו של רש"י:

'אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית'.

ורש"י גם עונה על השאלה הזו:

'משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'.

ולכאורה הדברים מוקשים.

כי – מה טענת השייכות שלנו לארץ ישראל?

– שה' ברא את העולם. ושהוא זה שמחלק את הארצות לעמים.

ומהיכן ההוכחה שה' אכן ברא את העולם?

– מהתורה. 'בראשית ברא אלוקים'.

הנה. זה כתוב במפורש.

– האם הגויים יקבלו את זה – רק כי כתוב בתורה שלנו במפורש??

רצון ה'

הפסוק שרש"י מביא הוא – 'כח מעשיו הגיד לעמו'.

– לעמו!

ה' אומר את זה לנו. לעמו.

כשאנחנו נשתכנע שהוא ברא את העולם, ושהוא נתן לנו את הארץ – אז מתקיים הפסוק הזה. 'כח מעשיו הגיד – לעמו'.

– אולי כשאנחנו נהיה משוכנעים באמת, יהיה לנו קל הרבה יותר לשכנע את האחרים.

אבל גם זה קשה.

כי אם אנחנו יודעים שה' ברא את העולם, אז לא צריך את הפסוק 'בראשית ברא אלוקים'.

ואם מישהו לא מאמין בזה, אז עליו להירשם לסמינר של ערכים. הפסוק לכשעצמו לא יגרום לו להאמין בבורא העולם.

– למי ההוכחה הזו עוזרת?

שאלה נוספת.

ה' נתן את הארץ, לגויים.

וברצונו, 'נטלה מהם – ונתנה לנו'.

בתחילה, הוא רצה שזה יהיה של הגויים.

ובהמשך, הוא שינה את הרצון הזה.

– היתכן?

אצל ה' יתברך, אין שינוי. אין 'חרטה'. הכל צפוי וידוע, והכל 'הווה' כאן ועכשיו.

אם היה שם תהליך, אז זה תהליך שלנו. השינוי הוא אצלנו. לא 'ברצונו'.

– ורש"י אומר – 'ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'.

מה הביאור בזה.

העבודה – צורך גבוה

לה', יש 'רצון'.

– אנחנו לא מבינים את מהותו של הרצון הזה.

רצון, מחייב – חסר.

אתה לא רוצה את מה שיש לך כבר. את מה שלא חסר לך.

ולה', לא חסר מאומה.

– זה לא רצון שאנחנו מכירים. מבינים.

וגם המצוות שלנו, לא יוצרות שום דבר אצלו.

וכפי שכתוב בפסוק:

'אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ. אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח' (איוב לה, ו–ז).

וכך גם אומרים חז"ל:

'רב אמר… וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות' (בר"ר מד, א).

ומצד שני.

אומר הגר"א:

'עיקר בריאת העולם בשביל מלכותו יתברך להגלות, ולכן היא קשורה בנו, ובזה העבודה צורך גבוה, ובזה תלוי המעשים שלנו' (ליקוטי הגר"א שבסוף ספד"צ, בענין 'סוד הצמצום', ד"ה ואמר שם).

העבודה שלנו, היא 'צורך' גבוה.

– צורך!

ה' – צריך אותנו. ואת המעשים שלנו.

והביאור בזה הוא, שאלו שני רבדים שונים.

הבורא, בעצמותו, בפשיטותו הנעלמה, לא צריך אותנו בכלל. 'מה תפעל בו'.

אבל הוא רצה להתגלות בבריאה.

– ולזה – צריך אותנו. בלעדינו זה לא יקרה.

אנחנו מגלים אותו. אנחנו גם מגדילים את הגילוי שלו או ממעטים אותו. ובזה באמת – 'העבודה צורך גבוה' (עי' בכ"ז בלש"ו, סוף ספר הקדו"ש, ליקוט ג').

ובגילוי הזה, יש שינויים.

– יכול להיות 'רצון' – שמפסיק. שמשתנה.

ועל זה מדובר, לכאורה, בדברי רש"י.

ה'מנוחה' של ה' יתברך

ה', ברא את העולם. בששה ימים.

וביום השביעי – הוא נח.

– מדוע הוא נח?

וכי הוא צריך 'לנוח'? משהו כאן היה קשה לו מידי?

ועוד.

בכל יום מששת הימים הללו, הוא ברא. וחידש. ויצר. ועשה.

וכעת, לאחר היום השביעי, הוא כבר לא בורא מאומה. 'אין כל חדש'.

– מדוע?

למה שלא ימשיך לברוא עוד ועוד דברים?

בטוח שהוא היה יכול למצוא עוד גאג'טים שיקלו עלינו את החיים. עוד עזרים לחיים קלים ומאושרים. אולי בלי ה'מאושרים', אבל לכל הפחות קלים יותר.

אלא.

כשה' 'נח', הוא לא הלך ל'נופש'.

– הוא הגיע לתכלית. ליעד.

שבת קודש, היא התכלית. 'ויכל'.

ה' לא בורא דברים כדי לעזור לנו בחיים. כדי שיהיה לנו 'קל' יותר.

– הבריאה אינה מטרה לעצמה.

יש תהליך.

והתהליך הזה, הוא בבחינת ששה ימים. שש מציאויות. 'ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ' (עי' רמב"ן ב, ג. וע"ע זוה"ק ויחי רמז ע"א).

– ששת ימים. לא 'בששת ימים'.

ה'עשיה' הזו, 'עשה ה' את השמים ואת הארץ', היא עצמה – 'ששת ימים'. שש מהויות.

וזה מתחיל באיזשהו מקום. ב'בראשית'.

וזה נגמר – במהות של ה'שביעי'. בשבת.

– באלף השביעי.

התחלה וסוף

אז מדובר כאן בתהליך.

והוא מתחיל. וגם נגמר.

תהליך, הוא דבר זמני.

וזה לא מתאים לרובד העמוק של 'אם חטאת מה תפעל בו'. של הבורא עצמו כביכול.

שם – אין 'התחלה' ו'סיום'. אין שינוי. אין תהליכים.

אבל בגילוי שלו, יש תהליכים.

ויש התחלה. וסוף.

ההתחלה – זה להתחיל לגלות; והסוף, זה השלמת הגילוי. 'והיה ה' למלך על כל הארץ'.

– וזה תהליך. מ'העלם' – ל'גילוי'.

ממלך 'בכח', למלך בפועל. גלוי ונראה.

וששת הימים של הבריאה, מקבילים לששת אלפי שנות קיום העולם. כאן זה משתקף. מתבטא. יוצא אל הפועל.

וביום השביעי, בשבת – הכל מגיע לתכלית. כמו באלף השביעי, שהוא תחילת ה'עולם הבא'.

– וכל זה – בגילוי שלו יתברך. לא בעצם מהותו.

ועל הגילוי הזה, אנחנו האחראיים.

ליסטים אתם

ששת ימים. ששת אלפי שנים.

ובתוך הששה הללו, צריכה להיות 'תכלית'. גאולה. ביאת משיח. גילוי מלכות ה' יתברך.

– עוד לפני ה'עולם הבא'.

ולזה אנחנו מקווים. מצפים. מיחלים.

– 'ממקומך מלכנו תופיע'.

– 'לראות מהרה בתפארת עוזך'.

על זה אנחנו עובדים. בכל המצוות שלנו. 'העבודה – צורך גבוה'. צורך מלכותו יתברך. צורך גילויו בארץ.

ובאמצע, יש הרבה מאוד שינויים.

למשל:

ברצונו, נתנה להם.

– וברצונו – נטלה מהם, ונתנה לנו.

התכלית הזו, תהיה רק – בארץ ישראל.

זו הארץ בה מתגלית מלכותו.

וכחלק מהתהליך הזה של גילוי מלכותו, אז אנחנו – אלו שמגלים אותו, אלו שבהם מתגלית מלכותו – צריכים לדור בארץ הזו.

ולכן היה גילוי 'רצון' שלו, של – 'נתנה לנו'.

ומהיכן אנו יודעים שאכן כך הם הדברים?

– מה'בראשית ברא אלוקים'. מה'וינח ביום השביעי'.

מעצם זה שהיתה התחלה, ושיש סוף.

יש כאן תהליך.

ויש כאן שינויים.

ויש לה' 'רצון'. וחסר כביכול.

ויש תכלית להכל.

– כל זה כתוב בפרשת בראשית. בכך שיש התחלה, ושיש סוף.

וכשיודעים את זה, מובן ה'נתנה לנו'.

– אנחנו לא 'לסטים'.

אנחנו חלק מהתהליך של ה' יתברך.

לא להשתקע בטיט

נח, הלך 'את' האלוקים.

אומרים חז"ל:

'ר' נחמיה אומר לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט הציץ המלך וראה אותו אמר לו עד שאתה משתקע בטיט בוא והלך עמי הה"ד את האלהים התהלך נח' (יל"ש נח נ).

נח היה זקוק לעזרה.

הוא היה 'משתקע בטיט'.

– הדור שלו, היה שקוע שם עמוק. 'השחית כל בשר'. 'מלאה הארץ חמס'.

אנחנו מכירים את הבעיה הזו מקרוב. יותר מידי מקרוב.

היום יש טיט דיגיטלי. יפה. מעוצב. מושקע. והוא גם זמין לכל אדם. ובכל עת שהיא.

והדרך אל ההשתקעות בתוכו – קלה מאוד. ופשוטה מאוד.

אנחנו, החרדים לדבר ה', מנסים להימנע מכל הרפש הזה. לברוח ממנו.

אבל הוא מושך אותנו בעבותות. הוא משתמש בתירוצים של 'צריך', ו'פרנסה', ו'כולם', וכו'; וגם בתכונות הטבעיות של האדם.

וזה קשה.

עלינו לזכור תמיד:

– אנחנו 'אוהביו של מלך'.

וככאלו, המלך 'מציץ' עלינו. הוא רואה את המאמצים שלנו.

והוא גם אומר לנו – בואו, תלכו עימי. אני אעזור לכם.

עלינו לשמוע את הקריאה הזו שלו. לבוא אליו. לסמוך עליו. לבקש ממנו. ולבטוח בו.

– הוא הלא מסוגל להציל אותנו מכל הטיט שבעולם.

ואם נהיה 'איתו', אפשר גם לקוות שהוא יעשה את זה.

טיט עמוק

אברהם אבינו, נהג באופן שונה.

אומרים חז"ל:

'למה אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות אפלים והתחיל מאיר לו דרך החלון אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך החלון בוא והאר לפני כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו עד שאתה מאיר לי מאספמיא וחברותיה בוא והאר לי בארץ ישראל' (יל"ש שם).

זה ההבדל בין נח לאברהם.

נח, השתקע בטיט. נלחם.

ואז ה' הציץ עליו, ולקח אותו אליו. וכך הוא היה – 'את האלוקים'.

אברהם, חיפש את ה' יתברך.

– הוא חיפש – את את הרצון של ה'. את התהליך שלו. את המטרה שלו.

בסביבתו של אברהם היו 'אנשי טיט' רבים.

האמונה לא היתה נפוצה אז. הרי אברהם אבינו הוא זה שהביא אותה לעולם.

והטבע עושה את שלו. כנראה שהפיתויים דאז היו אכן 'טיט' עמוק מאוד. כזה שאפשר להשתקע בו ולא לצאת ממנו לעולם.

– כמו היום.

אבל אברהם אבינו לא היה שם בכלל.

– הוא הלך לחפש את ה'. את רצונו. את מטרתו.

טיט או לא טיט, ה' כאן. והוא רוצה להיות מלך. וזה עדיין לא קורה.

– זה מה שהטריד אותו.

הוא ראה את ה' יתברך – 'הולך במבואות האפלים'.

– ה', הוא לא 'הולך'. הוא נמצא. קיים. בכל מקום.

אבל הגילוי שלו, כן 'הולך'.

יתכן, שה'תהליך' הזה של ה' – לא היה ידוע. הוא היה ב'מבואות האפלים'. חבוי. נסתר. אף אחד לא 'האיר' אותו. אף אחד לא גילה אותו לעולם.

ואז בא אברהם, והחל להאיר אותו. את דרכו. את התהליך שלו. את הרצון שלו.

– את המלכות שלו.

ואז ה' קרא לו. בא ותאיר לפני את הדרך.

– בא, ותמליך אותי באמת. אתה וזרעך. מעתה – ועד עולם.

'לראות' את השני

האדם צריך להיות 'נותן'.

– להרגיש את השני. לתת לו את רצונותיו.

וכדי לראות את הרצון של מישהו אחר, חייבים לצאת מה'אגו'. מהעולם האישי. מהרצונות האנוכיים.

מי שנמצא עמוק בתוך 'עצמו', לא מסוגל לראות את הרצונות של מישהו אחר.

בעצם, הוא כן יכול לראות את הרצונות של השני.

– אבל רק כ'אמצעי תשלום' – עבור הרצונות שלו עצמו.

אם הוא יעניק לרעייתו – למשל – את מה שהיא רוצה, היא תהיה שמחה.

– זה יעורר אותה להשיב לו. לתת לו את מה שהוא רוצה.

משוואה פשוטה.

– זה לא תמיד עובד; אבל זה כבר נושא אחר.

קשה לאדם לצאת מעצמו באמת, ולתת לשני רק כי הוא רוצה שלשני יהיה טוב.

ובפרט, כשמדובר – בה' יתברך.

הלא צריך להמליך את ה'. זו המטרה של כל המציאות. זה מה שה' רוצה מהעולם שלו. מהבריות שלו. מאיתנו, עם ישראל.

וכדי להמליך, צריך לצאת מה'אני'.

– צריך 'לראות' את הרצון שלו יתברך. את המטרה שלו.

וצריך גם לרצות את זה.

וכאן יבוא השואל וישאל – הרי אני ממש לא 'שם'.

– אני לגמרי בתוך ה'אני' שלי. איכפת לי מעצמי. מהרצונות שלי. מהחוסרים שלי. מהתאוות שלי.

אין לי 'מקום' בו אוכל להכניס רצונות של מישהו אחר.

וודאי שאני לא מסוגל להרגיש את הרצונות שלו יתברך, הוא הלא 'מופשט' – וקשה להרגיש את זה באמת.

– אז מה רוצים ממני??

מבעד לחלון

המלך, הלך – 'במבואות האפלים'.

ואז אברהם אבינו פתח את החלון.

[נקדים, שאיננו מדברים כאן על אברהם אבינו עצמו חלילה. הוא מעל להשגה שלנו. אנחנו רק מנסים ללמוד את התורה באופן שמתאים לדרגה שלנו.]

יתכן, שאברהם אבינו לא היה ממש 'שם'.

אברהם היה בתוך הבית שלו. בתוך העולם שלו. בתוך הרצונות שלו.

אבל שם, בתוך ה'אני' הזה שלו, הוא פתח חלון.

– הוא הבין שיש כאן עוד מישהו. ושהוא גם רוצה משהו.

והוא גם הבין את מהותו של הרצון הזה.

ואז הוא החל לעשות משהו למען זה.

– מבעד – לחלון.

האדם לא באמת צריך 'לצאת' מעצמו לגמרי. צריך רק לפתוח חלון. גם אם זה ממש בתוך ה'בית' הפרטי.

– גם אם זה עדיין בתוך ה'אני'. בתוך הרצונות. בתוך העולם האישי.

אבל הוא פותח צוהר קטן. מנסה להבין את ה' יתברך. את הרצון שלו.

ואז ה' קורא לו. אני אביא אותך אל המקום שאתה חפץ בו.

– 'בא והאר לפני'.

עלינו רק להתחיל. לנסות. לפתוח חלון.

וה' כבר 'יעצב' אותנו כפי רצונו.

הוא יקח אותנו, כמו שאנחנו ממש, ויביא אותנו 'לפניו'. להאיר לו. להיות 'שלו' לגמרי. לגלות את מלכותו.

כך נהיה מחוברים אליו יתברך באמת.

כך נזכה להיות חלק מהתהליך הזה של 'בראשית' – 'ויכולו'. של ה'ששת ימים'. של 'והיה ה' למלך על כל הארץ'.

– כך נזכה – ליום השביעי. זה ש'כולו שבת ומנוחה'.