ארון הברית

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ (י, לה)

הפסוק הזה, והפסוק הבא אחריו – הם 'ספר' שלם בפני עצמו.

אנחנו מכירים חמשה ספרים. חמשה חומשי תורה.

אבל האמת היא, שבתוך החמשה הללו – יש שבעה ספרי תורה.

ושתי הבחינות, חמשה ושבעה, אמיתיות הן.

בפסוק כתוב – 'חצבה עמדיה שבעה' (משלי ט, א).

וחז"ל דורשים, שהפסוקים 'ויהי בנסוע', ו'ובנחה יאמר' – זה 'ספר חשוב בפני עצמו' (שבת קטז.).

וכך ספר במדבר שלפני 'ויהי בנסוע', וספר במדבר שאחרי הפסוקים הללו – הם שני ספרים שונים; ובצירוף ספר 'ויהי בנסוע', יש כאן שלשה ספרים – בתוך ספר במדבר.

יש מציאות של 'חמש', ויש מציאות של 'שבע'.

החמש – זו המציאות הראויה. היא זו שתהיה לעתיד לבוא.

כך מלמדים אותנו חז"ל (שם): 'עתידה פרשה זו, שתיעקר מכאן – ותכתב במקומה' (ואף שזו דעה אחרת שם, עי' של"ה הגהות למסכת שבועות תו"א מה).

אחד מהחמש, מתחלק כעת לשלש. חסר בו אחדות.

– וכשה'ארון' ישוב ל'דגלים' – תהיה כאן שלמות. יהיה כאן 'אחד'.

שתי פורענויות

מדוע נכתבה פרשת 'ויהי בנסוע' דוקא כאן?

– 'כדי להפריד בין פורענות ראשונה לפורענות שניה' (שם).

מהן ה'פורענויות' הללו?

השניה היא – ה'מִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה".

– זו אכן פורענות. אין ספק.

והראשונה?

– 'וַיִּסְעוּ מֵהַר ה".

מה הפורענות כאן?

מבארים חז"ל: 'שסרו מאחרי השם'.

וברש"י:

'מאחרי ה' – בתוך שלשה ימים למסעם התאוו האספסוף תאוה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא'.

ומשמע מדברי רש"י, שה'התאוו תאוה' לא היתה המטרה. זה היה רק אמצעי.

ומה היתה המטרה?

– 'כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא'.

אז יש שתי פורענויות. ה'התאוו תאוה', וה'מתאוננים'.

– והספר של 'ויהי בנסוע' – מפריד ביניהם.

ולכאורה – כיצד הוא מפריד? הלא הן כן סמוכות זו לזו – אחרי ה'ספר' הנ"ל?

לפי רש"י, ה'התאוו' – החל ב'סרו'. לפני ה'ויהי בנסוע' (ועי' תוס' שם, ורמב"ן עה"ת כאן).

– ה'תאוה' הזו, לא היתה תאוה בעלמא. זה היה 'סרו מאחרי השם'. זה היה – 'כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא'.

הלא מדובר ב'אספסוף'. בערב רב (רש"י יא, ד). וכל כוונתם היא – למרוד במלכות ה' יתברך.

עצם המרידה, היתה בבריחה מהר סיני.

– והתאוה שלאחר מכן – היתה רק הביטוי המעשי של זה.

כך זה אצל הערב רב.

ואגב, כשעם ישראל חטאו, זה היה בדיוק הפוך:

'יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' (סנהדרין סג:).

אצל ישראל, המטרה היא – ליהנות. היצר מושך אותם לכך. והאמצעי לכך הוא עבודה זרה.

ואצל הערב רב, המטרה היא למרוד במלכות ה' יתברך. והאמצעי הוא – עריות. 'התאוו תאוה'.

– וזה הבדל גדול עד מאוד!

לחבר מחדש

הערב רב, 'התאוו תאוה'.

היה זה המשך טבעי למה שהם עשו קודם, מיד לאחר מעמד הר סיני. למרידה שהיתה שם.

 – שם – הם גרמו ל'כלה', לסטות מבעלה – בעת חופתה (שבת פח:). על ידי חטא העגל שלהם.

והפרידה הזו, של ה'ספרים', מחמש לשבע – היתה בעקבות החטא הזה.

– ליתר דיוק – בעקבות שבירת הלוחות, שהיא התוצאה של החטא (עי' של"ה הגהות למסכת שבועות תו"א מה).

כעת, הספר הזה של ה'ארון', נפרד – בבחינה מסויימת – מה'דגלים'. מהמקום הטבעי שלו.

וזה נגרם על ידי המרידה הזו. על ידי הפרידה של ישראל ממלכם.

גם כאן, ב'תאוה', היה – 'וישובו ויבכו גם בני ישראל'.

– וזו היתה המטרה שלהם.

להמריד.

ולהפריד.

– ולנתק את מלכות ה' מן הארץ.

לנתק את ה'ארון' – את ה'יסוד' – מהדגלים, משבטי ישראל, ממקומה של ה'מלכות'.

להפריד את ה'יחוד' של קודשא בריך הוא ושכינתיה.

לנתק את החיבור של ה' – אלינו, אל השכינה שבקרבנו.

והעבודה שלנו, זה לא להיות 'וישובו ויבכו גם' (יא, ד).

– זה להיות – ה'נחלה לו' יתברך. המקום שלו. ה'כלי' שבו הוא שוכן.

זה לחבר מחדש את מה שהערב רב מפרידים ומנתקים.

חדרי צמצום

זה עתה חגגנו את 'יום חופתו' של ה' יתברך.

וזה היה לאחר תהליך ארוך.

תחילה, היינו ב'מצרים'. ב'מיצר'.

ושם היו 'שערי טומאה'. ארבעים ותשעה. כמעט חמישים.

מה זה 'שער'?

– דלת הכניסה, אל תוך החדר.

ובשער הזה, נכנסנו. והיינו באמת – 'בתוך החדר'.

וכשהאדם הוא 'בתוך' משהו, אז זה ה'מקום' שלו. לכאן הוא מחובר. זה חלק מההוויה שלו.

אפשר להגדיר את זה כ'צמצום'. כ'ראש קטן'. היום קוראים לזה 'קונספציה'. האדם נתון בתוך 'לופ' של מחשבות ורגשות שמישהו יצר עבורו, ולא מסוגל לראות מחוץ לקופסא.

וכדי לצאת מהמקום הזה, כדי 'להגדיל ראש', כדי לפרוץ את הסגר המחשבתי–רגשי שלו – עליו לייצר משהו חדש. וגם לנתק חלק מה'אני' הנוכחי שלו.

במצרים, היו 'שערי טומאה'. חדרי צמצום.

– ואנחנו 'הצלחנו' להיכנס – אל תוך ארבעים ותשעה 'חדרים' כאלו!

פרעה 'עבד עלינו' קשה. והוא כמעט הצליח.

היינו 'עבדים צרי מוחין' (עי' עלי שור ח"א, פסח). והיתה זו 'צרות מוחין' כזו עמוקה, שצריך ארבעים ותשעה שערים כדי להיכנס עדיה.

אלו שערי – 'טומאה'. טמטום. אטימות.

– משהו מאוד 'סגור' שם.

ואז – ה' הוציא אותנו.

היה 'חיפזון'. בלילה אחד יצאנו – לגמרי!

אבל לאחר מכן הכל חזר. היה עלינו לעבוד על היציאה הזו מחדש. מההתחלה.

– ואכן, עבדנו. ויצאנו.

והשאלה הגדולה היא – כיצד אפשר לצאת מ'קונספציה' כה עמוקה?

והתשובה –

– על ידי ה'בינה'.

לצאת מהקונספציה

גם ב'בינה', יש חמישים שערים.

– אלו ארבעים ותשעה שערים, כשהשער החמישים – הוא כבר נוגע ב'חכמה'.

הבינה, נקראת 'עלמא דחירו'. עולם של חרות.

זה ה'מקום' בו אנו נמצאים ביום הכיפורים, בו יש 'חרות' – מהיצר, וממלאך המוות. שזה אותו אחד (עי' יומא כ., ב"ב טז.).

בינה, זה כמו לעשות 'כיבוי והדלקה' מחדש.

– זה לעלות מעל העולם כפי שהוא, מעל מערכת ה'אדם' על כל ה'קונספציות' שבה, ומהמקום של ה'למעלה' הזה – לכוון את הכל אל נקודת ההתחלה.

זה 'לחשב מסלול מחדש'.

זה כמו שהאדם עובד במפעל כלשהו, מרויח פרוטות, ובקושי רב 'גומר את החודש'.

ובכל יום הוא רץ להספיק את המשמרת שלו, כדי שבסוף החודש הוא יקבל 'בונוס' – של עוד כמה פרוטות.

ואז מישהו אומר לו – מדוע אתה עובד כל כך קשה. יש לך את הכישורים המתאימים, ויש לך גם דרך לקבל הלוואות טובות; אז מדוע שלא תעשה משהו אחר לגמרי?

– ומהו ה'משהו' הזה? שואל הפועל.

למשל – לקנות את המפעל הזה כולו!

או לחילופין – להקים מפעל חדש, כזה בדיוק.

המפעל – רווחי. אין ספק. הוא יכסה את כל ההלוואות שתיקח, ועוד ישאר לך עודף. אז מדוע לא?

ובאמת, מדוע לא.

– כי הוא נמצא ב'איזור הנוחות'.

הוא נמצא – בתוך ה'קונספציה'. בתוך ה'מעגל' הסגור הזה של: ריצה – עבודה קשה ובלתי נגמרת – הביתה כדי לנוח – לקראת עוד יום של עבודה קשה.

ועד כמה שזה קשה – זה עדין 'איזור הנוחות'. כך פועלת נפש האדם.

הוא בתוך 'חמישים שערי עבודה'. וכדי לצאת משם – צריך משהו שישבור את כל החומות הגבוהות הללו שהוא עצמו בנה סביבו.

יתכן שיש סיבות אחרות, ויתכן גם שהן נכונות ואמיתיות; אבל זה רק משל.

והנמשל, אלו החיים שלנו. 'נקודת הבחירה' שלנו.

– ה'שערים' – שלנו.

ובכוחה של ה'בינה' להעלות רעיונות חדשים.

– וגם להביא את האדם אל מקומות חדשים.

וזה יכול להיות הרבה יותר גבוה ממה שהאדם חושב לעצמו.

– הלא כעת הוא רק 'חושב לעצמו'.

והבינה, חושבת 'מחוץ לקופסא'. מחוץ ל'עצמו' הסגור והמסוגר הלזה.

וכך, במדבר, לפני קבלת התורה, יצאנו מארבעים ותשעה שערי הטומאה. מארבעים ותשעה החדרים הסגורים והמצומצמים הללו.

וכיצד יצאנו מהם?

– על ידי ארבעים ותשעה 'חרויות'.

על ידי – ההתחלה מחדש. מחוץ לעולם, ול'אני' הנוכחי.

קישוטי הכלה

אז ה'בינה', פעלה בנו. בחמישים ימי ספירת העומר.

ואז הגיע ליל שבועות.

ובלילה הזה אנחנו לומדים את תורת ה'.

ובתורה, עשרים וארבעה ספרים.

– כנגד – עשרים וארבעה קישוטי כלה (עי' זוה"ק הקדמה ח ע"א, ובפר' אמור צח ע"א. ועי' שמות רבה כי תשא מא, ה).

ואכן. יש 'כלה'. השכינה הקדושה.

ומאחר והיא בקרבנו, אז הלימוד תורה שלנו – בכ"ד הספרים, מקשט אותה – בכ"ד הקישוטים.

ולשם מה צריך קישוטים?

– כדי להתנאות בפני דודה. קודשא בריך הוא.

כדי שהוא יתעורר – להשפיע בה, להתחבר אליה.

– ועל ידי כך, הוא משפיע בנו. ומתחבר אלינו. הלא היא – רעייתו – בקרבנו.

נזכיר בקצרה:

הבורא – הוא אחד. ויחיד. ואין בלתו.

אבל הוא רצה להתגלות. ולהיראות. 'יראה–ייראה' (עי' חגיגה ב:).

ולשם כך, הוא התגלה באופן כזה, שאפשר – במידה מסויימת – 'לתפוס' אותו. להבין אפס קצהו. וכך גם להתחבר אליו.

והגילוי הזה, מתבטא – במערכת של 'צורת אדם'.

ובצורת אדם שלמה, יש איש – ואשה.

כך גם בגילויו יתברך: יש 'קודשא בריך הוא', ויש 'שכינה'.

איש ואשה, בשורשם – הם אחד.

והם נפרדו, על מנת – להתאחד מחדש, כאן. בעולם.

וכך גם ב'צורת אדם' העליונה. ה' – אחד. ובגילוי שלו יש שנים, שעליהם להתאחד מחדש – ל'אחד'. שיהיה 'יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'.

– ומי מאחד אותם?

אנחנו. עם ישראל.

השכינה – בקרבנו. ואנחנו יכולים – ומחוייבים – לאחד אותה, בדודה. בקודשא בריך הוא.

וכעת, יש לנו 'קישוטי כלה', שאנחנו מקשטים אותה – כדי שהוא יתעורר אליה. ויתחבר אליה. ואלינו.

להתקשט בתורה

מה מהותם של הקישוטים הללו?

– הם חביבים על האיש. ועל ידי שהאשה מתקשטת בהם – היא מעוררת אותו אליה.

כך קובעים לנו חז"ל (עי' זוהר חדש ח"ב, שיה"ש, יז עמוד ב. וע"ע תנחומא וישלח ה).

ולכאורה, במקום לטרוח ולהתקשט, יש פיתרון הרבה יותר טוב:

הלא הקישוטים אהובים על האיש; אז שהאשה תיקח את תיבת קישוטיה, ותגיש אותם לאיש – שיהנה מהם כחפצו!

– מדוע באמת שלא תעשה כך?

– כי האיש, רוצה את הקישוטים – עליה.

אחרת, אין לו כל חפץ בהם.

ספרי התנ"ך, הינם – קישוטי הכלה.

התורה היא גילוי רצון ה' יתברך. זה ה'תוכן' – שלו.

– הכלה, מתקשטת – ב'תוכן' של בעלה. במה שהוא אוהב. ברצון שלו.

היא עסוקה, בו. ברצונו. בחפצו. בתוכן – שלו.

– ואלו הקישוטים שלה.

וכך הוא מתעורר אליה. להתחבר בה. ולהשפיע בה. ולהיות 'אחד' – עימה.

ואם כן:

בחמישים הימים הקודמים, 'יצאנו' – משערי הטומאה. מהחומות שסגרו עלינו מכל עבר.

וכשאנחנו יוצאים מה'קונספציה' שלנו, להיכן אנחנו מגיעים?

– כשאנחנו 'מגדילים ראש' – מה יש שם, שלא ידענו קודם?

ולכאורה התשובה היא –

– קישוטי הכלה!

הידיעה, שאנחנו – ה'כלה'. שאנחנו מחוברים לקב"ה, ככלה לחתן. כאשה לבעלה. כרעיה לדודה.

הידיעה – שהוא חפץ בנו.

– שהוא חפץ בנו – ככלה!

ומצד שני, מהם שערי הטומאה, אלו שהיינו נתונים בהם קודם לכן?

– העיסוק ב'אני'.

רק – ב'אני'.

– בלי החיבור – לה' יתברך.

בלא ה'נישואין' הללו.

אפשר להתקשט. ואנחנו עושים את זה די יפה. בתי המדרש מלאים בלומדי תורה.

אבל עלינו לזכור מהי התורה הזו. ומה מטרתה. ומי זה שאוהב אותה כל כך – אבל רק כשאנחנו 'עונדים' אותה עלינו. כשאנחנו מתקשטים בה.

כי אם הכלה תתקשט לעצמה, ורק על מנת להרוויח מכך את שכרה – זה יהיה חסר מאוד!

– קשה יהיה לקרוא לזה חיי נישואין!

עלינו לצאת מה'קונספציה'.

– ולהיכנס – למערכת של 'חיי נישואין', עם ה' יתברך.

מחמש – לשבע

בתורה יש חמשה חומשים.

והם מתחלקים גם – לשבעה.

יש שם אחד, שמתחלק – לשלש. וכך יש 'חצבה עמודיה שבעה'.

יש את ה'תפארת'. זה הגילוי העליון שנקרא 'קודשא בריך הוא'. ה'איש'.

ויש את ה'יסוד'. זה החלק – באותו הגילוי הנ"ל – שמתחבר אל ה'רעיה'. שמשפיע בה. שמאחד אותה בו.

ויש את ה'מלכות'. זו הרעיה. השכינה הקדושה.

– גם בצורת אדם שלנו יש את שלשת המהויות הללו. 'מבשרי אחזה אלוק'.

בשורש, בצורה הנכונה של התורה – שלשתם 'מתאחדים'. וכך הם נספרים – ב'אחד'.

ה'ויהי בנסוע הארון', הוא לכאורה היסוד. המחבר.

וכשהוא לא במקומו, בתוך דגלי שבטי ישראל, זה אומר – שכעת אין שם את השלמות של 'אחד'.

– יש התאחדות; אבל היא עדין לא שלמה. עליה לעבור כברת דרך.

ומדוע אין את השלמות הזו?

– כי הלוחות נשברו. ונפרדו.

ומדוע נשברו הלוחות?

– כי היה חטא העגל. והכלה התחברה למקום אחר, בעת חופתה.

ולאחר מכן, זה המשיך – ב'התאוו תאוה'.

ומי שיצר את התאוה הזו, לא רצה אותה בכלל.

– הוא רק רצה – ש'וישובו ויבכו גם בני ישראל'.

הוא רצה להסיט שוב את ה'כלה' – מ'דודה'. 'כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא'.

וכך, ה'ויהי בנסוע הארון' – אינו במקומו הנכון.

– ואולי הוא נמצא דוקא כאן, בגלל ה'התאוו תאוה'. הלא זה עצמו פגם ביסוד הזה.

לחיות את החיים הנכונים

ה'סרו', וגם ה'התאוו', לא נגמרו אז.

– הם חיים וקיימים. וגם בועטים.

וגם אלו שהמציאו אותם, הערב רב, ממשיכים ליצור אותם ביתר שאת. ובמרץ רב.

הבריחה הזו מהר סיני, ה'סרו', התרחשה בדיוק כעת. לאחר חג השבועות.

ויתכן, שדוקא כעת – יש לנו את הכח, או את החיוב, לתקן אותה.

וגם אם לא כן, עדין יש לנו כח מיוחד לכך.

– הלא זיכנו ה' יתברך, לדור בארץ הקודש.

והארץ הזו, היא 'גופא דשכינתא'. היא ה'בית', בו מתקיימים חיי הנישואין האלו.

ודוקא כאן – עלינו לצאת מה'קונספציה'. מהסגירות הזו. משערי הצמצום הללו.

– דוקא כאן, עלינו לחדש ימינו כקדם. עלינו לבנות מחדש את מערכת הנישואין המופלאה הזו.

וכיצד בונים אותה?

– על ידי ה'דעת'.

כי לפני כל הפרטים המרובים שבחיי הנישואין, יש דבר אחד בסיסי:

– לדעת – שאני נשוי.

לדעת שיש כאן מישהו, שעיני נשואות אליו. ושהוא כל חיי. ושיש לו אינטרס בי. ושהוא זקוק לי ממש.

כי אם לא יודעים את זה, אי אפשר להתחיל שום דבר אחר.

– אם הכלה מתקשטת, והיא לא יודעת שהיא מתקשטת לפני בעלה – אז חסר בזה המהות.

אז עלינו להבין. ולדעת. ולהפנים. ולחיות את החיים הללו.

– וה'דעת' הזו, היא עצמה היציאה מהצמצום ההוא.

ויתכן, שכשנתקן את ה'סרו מאחרי השם', כשנחדש את מערכת הנישואין הזו – נצליח גם להתנתק מה'התאוו תאוה' שלנו. גם זה ה'מודרני'.

– כשיהיה תפקיד מרומם, אמיתי, לכל חלק ב'צורת אדם' שלנו – אז הכל יהיה 'מלא'. והדחף לחפש משהו ש'ימלא' אותנו, ייחלש.

כך ה'ארון', יגיע למקומו הנכון והראוי. בדגלי ישראל.

ה' יזכנו.